שולחן המלך על הרמב"ם צד

כדכתיב בקראי דילפי' מינייהו תשלומין לישנא דחגיגה. אלא שהרב פי' מתני' דמי שלא חג כלומר שלא הביא עולת ראיה ושלמי חגיגה ואחרי המח"ר ויקירא דברי הרב ז"ל אינם מדוקדקים כ"כ דנר' מדבריו דבגמ' לא משמע מתני' אלא לשלמי חגיגה דוקא אלא דרבינו ז"ל פירשה ג"כ לעולת ראיה וזה אינו דש"ס ערוך הוא בביצה ד"ך ע"ב דמתני' דמי שלא חג וכו' קאמר אף לעולת ראיה והוא דאמרו שם אמרו להם ב"ה מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לה זמן אמרו להם וכו' אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג את כל הרגל וכו' ע"כ הרי בהדייא דסובר הש"ס דהך מתני' קאי אף לעולת ראיה וכמ"ש רבינו ז"ל ונמצא דדברי רבינו אינן מסברא דנפשיה ודוק:

והנה לענין שלמי שמחה לא נתבאר בדברי רבינו ז"ל אם יש לו תשלומין אם לאו. והרב לח"מ ז"ל כ' דאע"ג דלא הזכיר רבינו ז"ל אלא ראיה וחגיגה ה"ה לשמחה דיש לה תשלומין וכ"ש הוא וכמ"ש התוס' בפ"ק דחגיגה ועי"ש דהביא ראיה לדבריו ממ"ש רבינו ז"ל כאן דשלמי שמחה דוחה יו"ט ולא שבת וטעמו משום דאם אינו חוגג היום חוגג למחר יע"ש. אבל הרב תוי"ט ז"ל כ' במשנה דמי שלא חג ביו"ט הראשון וכו' דמה שלא כ' רבי' שלמי שמחה היינו משום דכל הימים חייבים בשמחה ולפיכך לא שייך בהם לומר שהם תשלומי ראשון עכ"ל. והא דכתב דכל הימים חייבים בשמחה היינו מאי דתנן בסוכה פ"ד ההלל והשמחה שמנה ועיין לה' קרית ספר ז"ל דהגם דהביא הך משנה דסוכה כתב דיש תשלומין לשמחת כל שבעה יעש"ב . (ועיין לה' בית יצחק ז"ל בס' יצחק ירנן דקכ"ו):

שם וכולן תשלומין דראשון וכו' עיין למרן כ"מ ז"ל מה שתמה דר' אושעייא גדול מר"י הוה דרביה הוה ולמה פסק כר"י יע"ש ועיין מה שתירץ ה' לח"מ ז"ל. ולע"ד נראה דמה שפסק רבינו כר"י היינו משום דבפסחים פ' כיצד צולין ד"פ ע"א אמרו קסבר עולא כולהו תשלומין דראשון נינהו וכו' דמשם נראה דאפי' ר"ן סובר כן ולפיכך פסק כר"י ופשוט. ה' נזקי ממון פי"ג ה"ה המניח את הכד בר"ה והלך המהלך ונתקל בה ושברה פטור לפי וכו' להתבונן בדרך וכו' הנה פי' לשון רבינו ז"ל שכ' והלך המהלך היינו כלשון המשנה דקמא דכ"ז ע"א דקאמר ובא אחר ונתקל כיע"ש אלא דבלשון המשנה איכא למידק במ"ש ובא אחר ושברה פטור דהו"ל למתני ונתקל בה אדם ושברה פטור. אמנם אפ' דבא להשמיענו דדוקא כשבא אחר ונתקל וכו' הוא דפטור משום דלא נמצא בר"ה בשעה שהניח זה את הכד אבל אם נמצא שם בשעה שהניח זה את הכד בר"ה וראה אותה אפ' דאינו פטור כיון דטעמא הוא משום דאין דרך להתבונן בדרכים וזה כבר ראה היכן הניחה. תו יש להרגיש במ"ש שם במתני' בתר הכי ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו דאמאי נקט תיבת בה דהול"ל ואם הוזק בעל החבית חייב. אלא דאפ' לומר דתי' בה אתא לאשמועינן דדוקא אם הוזק בחבית עצמה כשהיא שלימה חייב בעל החבית אבל אם הוזק אחר ששברה דהיינו שקם מנפילתו ואחר כך נתקל שלא מחמ' התקלה הראשו' או שבא אדם אחר ונתקל בשברים אפ' דפטור בעל החבית ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל במ"ש ואם הוזק בה הנתקל יע"ש:

והנה בדברי הש"ס שם דקאמר למאי נ"מ למקח וממכר. תמיהא לי מלתא דלמה לא ניח"ל לתלמודא למימר דנ"מ לאם נדר ואמר קונם הנאת תשמיש חבית או כד עלי ורובא קרו ליה לכדא כדא ולחביתא חביתא ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא דאסור להשתמש בין בכד. בין בחבית דספק נדרים להחמיר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' נדרים ה"ד היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתם אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא ה"ז ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר וכו' יע"ש. וכן כתב הרע"ב ז"ל בנדרים פ"ו משנה ב' וז"ל וכללא דמלתא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לפי הזמן והמקום ואי איכא דוכתא דקרו לצלי מבושל ולמבושל צלי הנודר מן המבושל אסור בצלי וכן כל כיוצא בזה ואי רובא קרו ליה הכי ומיעוטא קרו ליה הכי לא אמרינן זיל בתר רובא אלא הוי ספק נדרים ולהחמיר עכ"ל וא"כ הכא נמי נימא דמתני' בא להשמיענו הך דינא. ולפי מ"ש הב"י ז"ל בהל' נדרים סי' ר"ח עמ"ש הטור ז"ל שם ואם רוב אנשי המקום קורין הבשר מליח וכו' וז"ל ויש להקשות עליו ממ"ש בסי' רי"ז גבי הנודר מן השמן וכו' ואפ' דהתם כולם מסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהן הילכך כיון שכולם מסתפקים משניהם אסור משניהם עכ"ל לא קשייא דהא כפי דברי מרן ב"י ז"ל הוא דהטעם דאנו הולכים בתר המיעוט כשנדר מן השמן היינו משום דמסתפקים כולם משניהם אלא שרוב סיפוקם מא' מהן משו"ה הולכין בתר המיעוט אבל אה"נ אם לא היו מסתפקים כולם משניהם אלא רובא מא' מהן ומיעוטא משניהם אז אזלינן בתר רובא. ובכן אתי שפיר מאי דלא נקט בגמ' דנ"מ לנדרים משום דבכי האי גוונא דרובא קרו כדא כדא וחביתא חביתא ואיכא נמי וכו' בנדרים אזלינן בתר רובא. אבל לפי מה שחי' הרש"ך ז"ל שם בסי' ר"ח סק"ו משם הפרישה ז"ל דכשפירש דבריו אזלינן בתר רובא אבל כשלא פי' דבריו אז אזלינן לחומרא בתר מיעוטא. יע"ש קשה דהכא לא שייך פירש ולא פירש דודאי כשנדר הנאה מחבית או מכד מה היה לו לפרש יותר ובודאי דאזלינן בתר מיעוטא וא"כ לדבריו למה לא נקט תלמודא דזהו מאי דנפקא ממתני' דהיינו כד היינו חבית. ויותר מהמה קשה לפי מה שתירץ הט"ז ז"ל בסק"א דכשיש ספק בגוף הנאסר אז אזלינן לחומרא ולא אזלי' בתר הרוב אלא דאם הספק אינו בגוף האיסור אלא נקטו לסימן אז ודאי אנו