שולחן המלך על הרמב"ם צב

בלשון חיוב כדברי רבינו ז"ל והטעם כ' הרב מ"ל ז"ל שחובה לעשות כן כדי שלא יבדילו המים בין הבשר לבגדים ואנן בעינן שיהא הבגד דבק על בשרו דהא קפדינן על הבגד שיהא כמדתו כדי שלא יהא הרוח בין בגדיו לבשרו יע"ש ע"כ. פ"ד ה"א סדר כל המעשים שביום זה כך הוא כחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן וכו' הנה מבואר מדברי רבינו ז"ל דס"ל דכשם דבכל יום מפיסין על הרמת הדשן כמו כן היה נמי ביוה"כ והיתה נעשית ע"י כהן הדיוט. אכן מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דיומא לא משמע הכי שכ' וז"ל ומטיילין עמו להפיג שנתו עד שיגיע זמן שחיטת התמיד והיו תורמין תרומת הדשן שעל המזבח החיצון ביו"הכ אע"ג דבכל יום לא היו תורמין אלא מקריאת הגבר הכא היו צריכין למהר מפני חולשת כהן גדול וריב"א פי' שכשרה בכהן הדיוט שאינה חשובה מעבודת היום והרב אלחנן פי' שצריכה כהן גדול והיה מקדש ידיו ורגליו ותורם אותן וכשהגיע זמן שחיטת התמיד דהיינו משהאיר מזרח מורידין כה"ג לבית הטבילה עכ"ל. ודבריו אלו הן הם דברי התוס' ז"ל שם ד"כ ע"ב ד"ה משום חולשא וכו' יע"ש. אלא שהרא"ש ז"ל הוסיף על דבריו שהביא ס' הר' אלחנן שכ' שצריכה כהן גדול:

וראיתי לה' עבודת ישראל ז"ל בדף ג"ן ע"ב שרצה לייחס ס' הרא"ש לס' ר"י בתו' שכתב שכשירה בכהן הדיוט הרמת הדשן יע"ש. ולע"ד נראה דאי אפ' לומר זה בדעת הרא"ש ז"ל ולשונו מוכיח שאין כן דעתו שהרי בתחילה כ' דאע"ג דבכל יום לא היו תורמין אלא מקריאת הגבר הכא היו צריכין למהר מפני חולשת כ"ג וריב"א פי' שכשרה בכהן הדיוט וכו' ואם איתא שהרא"ש ז"ל סובר כריב"א ג"כ היה צריך שיאמר וכן פי' ריב"א ולא שיאמר וריב"א פי' שנר' שחולק שכן הוא משפט הלשון. ועוד דידוע דהרא"ש ז"ל נגרר אחר רבותי' בעלי התוס' ולשון התוס' הוא ברור שכתבו בתחי' דאפי' ת"ה אינה כשרה אלא בו ואח"ך כתבו וריב"א פי' כמ"ש הרא"ש. וא"כ נראה ברור דדעתו הוא כמ"ש התוס' בתחילה דאינה כשרה אלא בו ומ"ש הרב עבודת ישר' ז"ל דמדיוק לשון הרא"ש שכ' והיו תורמין נר' שהכהנים הדיוטים תורמין ולא הכ"ג צריכין אנו לומר שהכונה הוא שודאי היו הכהנים מסייעין אותו אבל עיקר ההרמה היה ע"י כ"ג דאי ל"ת הכי הול"ל הרא"ש והיו מפייסין על תרומת הדשן וכו' אלא נראה כדכתיבנא דעיקר ההרמה היה ע"י כ"ג ושאר הכהנים היו מסייעין אותו ומשו"ה קאמר והיו תורמין כנ"ל לומר בכונת הרא"ש ז"ל. אלא דאף לפי"ד הרב עי"ש ז"ל שכתב דמדכתב הרא"ש ז"ל והיו תורמין ה"ק דהיו תורמין הכהנים הדיוטים וכו' דאי ס"ל כדעת ר' אלחנן הול"ל והיה תורם תרומת הדשן וכו' ק' דאטו לדידיה מי ניחא דאפי' דלא היה הכ"ג אלא היה ע"י הדיוטות אפי"ה לא הוה ליה למימר אלא והיה תורם ת"ה דהלא לכל הפי' התורם היה אחד כדגרסי' ברפ"ב דיומא מי שזכה בתרומ' הדשן וכו' וא"כ מה שישיב לשם נשיב גם אנחנו אם התורם הוא הכ"ג ודוק:

(אה"ן ס"ט עיין להתוס' ישנים ז"ל שם בדי"ט ע"ב ד"ה משום חולשא ועיין במאור ובמלחמת ה' בפ"ב דיומא. ועיין להתוס' ז"ל בזבחים דפ"ו ע"ב ד"ה משום ועיין שם בפסקי תוס' סי' ג"ן):

ה' ק"פ פ"י פ"י הי"ב כשמקריבין את הפסח וכו' חל יום י"ד להיות בשבת וכו' אין מביאין עמו חגיגה וכו'. עיין להרב פר"ח ז"ל בא"ח סי' תע"ג גבי מה שפסק מור"ם ז"ל שם בס"ד שכתב וה"ה צלויה כ' הרב ז"ל וז"ל דאף כשחל י"ד להיות בשבת שאין חגיגה דוחה שבת וכמ"ד בפ"ק דחגיגה דחגיגת י"ד לאו דאורייתא וכרב אשי דקאמר באלו הדברים ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא וכן פסק הרמב"ם אעפ"כ מביאין ב' תבשילין וכו' עכ"ל. וחזי הוית לה' יד אהרן ז"ל בס' מרכבת המשנה אשר לו שהקשה משם רבו דאיך כ' דהרמב"ם פסק דחגיגת י"ד לאו דאורייתא דהרי בסו' הלכות קרבן פסח פסק בהדייא דחגיגת י"ד דאורייתא ועכ"ז פסק דאינו דוחה שבת וכו' ע"ש שהאריך בזה והניחו בצ"ע:

ואחהמ"ר לעד"ן דדברי ה' פר"ח ז"ל הם ברורים כשמש ואין בהם השגה כלל דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בסוף הל' ק"פ ובפ"ב דחגיגה הל"י דחגיגת י"ד רשות דנראה שהוא מדרבנן וכמ"ש התוס' ז"ל ואעפ"כ כ' הרמב"ם ז"ל שם בסו' הל' ק"פ דאסור להניח מבשר חגיגת י"ד ליום השלישי שנא' ולא ילין מן הבשר וכו' דנראה דסובר דחגיגת י"ד מדאורייתא ונר' דדבריו סיתר'אי נינהו ולזה כ' ה' לח"מ ז"ל בה' חגיגה דרבי' פליג אתוס' ז"ל וסובר דאע"ג דהיא מן התורה התורה לא אמרה אלא רשות אם ירצה להביאה ואם יביאה לא ילין אותה וא"כ לפי"ז אפי' לן' תימא דאית לי מקרא דהוי כפסח דרחמנא אקשייה יכולין אנו לומר דהוי רשות וכו' עכ"ל הנה מבואר יוצא מדברי הלח"מ ז"ל דסובר הרמב"ם ז"ל דרב אשי דאמר חגיגת י"ד לאו חובה היא היינו אפי' שהיא מן התורה הוי רשות ומשו"ה אין חגיגה דוחה שבת וכמ"ד פ"ק דחגיגה דחגיגת י"ד לאו דאורייתא משו"ה אינו דוחה שבת כיון שהוא מדרבנן מעתה דברי הרב פר"ח ז"ל הם ברורים דכונתו היינו דלעולם מביאין ב' תבשילין אף כשחל י"ד להיות בשבת שאין חגיגה דוחה שבת וכמ"ד בפ"ק דחגיגה דמשום דאינו מדאורייתא וכרב אשי ג"כ דקאמר דהיא מן התורה מ"מ רשות היא ולאו חובה ומשו"ה אינו דוחה שבת וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרב אשי דאע"ג דהיא מן התורה אפי"ה רשות היא ולא חובה וכמ"ש הלח"מ ז"ל ודוק ושוב מצאתי להרב ברכ"י ז"ל שם שתירץ מעין זה וקצר במקום שאמרו להאריך כיע"ש. (אה"ן ס"ט לענין אם החגיגה היתה נאכלת צלי כמו הפסח או לא עיין להתוס' ז"ל בפסחים דקי"ד ע"ב ד"ה ב' מינו בשר ובדקי"ו ע"א ד"ה כולו צלי ועיין להרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חמץ ומצה. ועיין לה' אדמת יאודה ז"ל אשר בסו' ס' צמח דוד למוהר"ר נאג'אר ז"ל בהשמטות הס' מ"ש על דברי רש"י ז"ל שבחומש בס' תולדות ד"ה ב' גדיי עזים יעש"ב. ועיין לה'