שולחן המלך על הרמב"ם פז

הנזיר לענין מקדש. ולאפוקי מדתנייא אכל דבילה קעילית וכו' ואמאי לא קאמר דר"ש לענין מעשר שני ולא ליתי לאפוקי מהך ברייתא אלא ש"מ לא יליף כלל בשום מקום כיון דלא גמר לה בחד דוכתא ע"ש אשר מכח זה דחו התו' זה. ועיין להרב שיח יצחק ז"ל מה שתירץ לזה:

ולעד"ן דכונת קו' ה' אלחנן הוא דטפי ניחא לן למימר דר"ש יליף מעשר ב' מנזיר ולא ביאת מקדש דכל היכא דאיכא לאקשויי. לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ומעשר שני הוי לחומרא דאין ליקח אלא יין ושכר דוקא וכבר התוס' עצמן בשבועות דכ"ג ע"א ד"ה גמר שללו ס' זו שכתבו וז"ל אבל אין לפרש לחומרא מקשינן דהא כי ילפינן נמי מנזיר ע"כ דבילה קעילית ניקחת בכסף מעשר דהא פרי מפרי וגדולי קרקע הוא וא"כ נמצא דגם כי ילפינן למעשר ליכא חומרא וא"כ תו לא קשה אדלילף ביאת מקדש מנזיר לילף מעשר כיון דאין לנו עדיפות במעשר ולא שייך לומר לחומרא מקשינן דאין חומרא בזה יותר מזה וראיתי להר' דרך המלך שעלה ונסתפק אם שתה חצי שיעור מן היין וחצי שיעור משאר משקים המשכרים ובהכי נשתכר מה דינו האם נאמר דחייב מיתה כדין שכור מן היין או דילמא לוקה כדין שכור משאר משקין המשכרים. או אם נאמר שאינו חייב לא מיתה ולא מלקות וכו' יע"ש שהניחו הדבר בספק. וכשאני לעצמי אחהמ"ר ויקירא נלע"ד דמ"ש בהצד הראשון אם חייב מיתה כדין שכור מן היין לא ידעתי מאי קאמר דאיך עלה במחשבה לחייבו מיתה כיון דהחצי שיעור הוא מן היין ולא יותר דהלא בגמ' אמרו ופסקו רבינו ז"ל כאן דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור ואפילו ממלקות וא"כ איך נעלה על הדעת לומר כשיש חצי שיעור מן היין דהחצי שיעור האחר הוא משאר משקים המשכרים ניחייביה ודאי שזה אינו משום דיין בעינן. ואף דשני לן בין כשנתן לתוכו מים דמרפה החזקות שבו ולא מיקרי יין כיון שהוא מזוג משא"ך כשנתן לתוכו שאר משקים המשכרים דמתחזק ביותר החצי שיעור מן היין - מ"מ כיון דחזינן לרבינו ז"ל דלא הטיל שיעור בשאר משקין דמה שחייב מלקות הוא עד שישתכר ואפי' שהוא יותר מרביעית כיע"ש. א"כ הכא נמי כיון שהוא חצי שיעור מה שנתן לתוך היין דאף דאם היה לבדו החצי שיעור הנז' אינו לוקה ואפילו ברביעית משום דבעינן עד שישתכר כנז' ה"ה נמי הגם שהוא מעורב עם היין ודאי דפטור ממיתה. אך למה שנסתפק אם חייב מלקות או לאו בהא אפ' לענ"ד לומר דחייב דכיון דר' אליעזר קאמר יין ושכר אל תשתהו בדרך שכרותו הא אם נתן לתוכו מים וכו' פטור ע"כ נמצא דבשכרות תלה רחמנא והאי נמי דרך שכרות' הוא וחייב מלקות. כן נלע"ד:

הגם הלום ראיתי לעט"ר מרן מלכא הרב המופלא כמוהר"ר יוסף חזן נר"ו בספרו הנורא חק"ל ביו"ד ח"א סי' ע"ה שחקר אי באיסורי משקין לוקה עליהם אף שלא כדרך הנאה א"ד דוקא באוכלים אמרו כן וכו' כי תיבעי לך באיסורי שתיה דלא כתיב בהו אכילה כגון רביעית יין לנזיר ושתויי יין שנכנס למקדש דשיעורם ברביעית וכו' אי שתה מהם שלא כדרך הנאה כגון נסרחו או עירב בהם דבר מר אי פטור בהם או לאו ע"כ. והנה ה' שם האריך הרחיב בדבר בדעתו הרחבה ועלה בדעתו לאלופי הך דינא ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' טומאת אוכלים כל אוכל שנפסד וכו' וכן משקה שנפסד ונסרח אינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה וכו' ושו"כ בדק"ז סע"ב וז"ל וליכא למימר דילפינן מטומאת אוכלים דהרי איסור מטומאה לא ילפינן כמ"ש ביבמות דק"ג ובסוכה די"ח וכו' כי ע"כ מכאן יש לדון באיסורי משקים דגם שלא כדרך הנאה לקי בהו ע"כ. ואחהמ"ר ויקירא נר' דאישתמיט מיניה מ"ש ה' יד מלאכי ז"ל אות מ"ה משם הרב משאת משה ז"ל דזו הלכה העלה דדיני איסור וטומאה כי הדדי נינהו והלכתא גמרי אהדדי והכי מורין בי מדרשא ע"כ. וכן ראיתי להרב תנא ירושלמאה בספרו הנאמר קהלת יעקב ז"ל שכ' כל ימי הייתי מצטער ע"ז וכו' והביא עשרה ראיות לדחויי הך סוגייא דיבמות דאינה הלכה ואיסור מטומאה ילפינן וכן נראה מדברי הרב דרך המלך ז"ל שסובר כן בהך ספקא שנסתפק הנז' למעלה דרצה להביא ראיה מדיני טומאה כיע"ש ומעתה מה שנסתפק עט"ר מוה"ר נר"ו שפיר איכא למילף מהך דכ' הרמב"ם ז"ל וכן משקה וכו' וק"ל:

(אה"ן יבי"א ס"ט עיין להרב היכל מלך ז"ל בפרקין דתמה יקרא על הרב בני יעקב ז"ל שכתב וז"ל היה שכור משאר משקין וכו' ה"ז לוקה ועבודתו כשרה שאין חייבים מיתה אלא על היין נ"ב צ"ע למה לא מנה בפי"ט מה' סנהד' בכלל מחייבי מלקות שכור משאר משקין ע"כ. ותמה עליו הרב ז"ל וז"ל ולע"ד אחהמ"ר לא בדק יפה כדברי רבינו בפי"ט דהתם מנה חיוב מיתה שלוקין עליהם וכתב באות י"ד שתוי יין ששימש ואח"ך בל"ת שאין כרת ולא מיתה בידי שמים אלא מלקות לחוד כתב באות כ"ט שתוי שנכנס לשם יע"ש וע"כ האי שתוי הוא משאר משקין דמן היין הרי הוא בכלל חייבי מיתה בידי שמים וכבר מנאו לעיל ולהכי דייק לעיל וכתב שתוי יין והכא כת' שתוי סתם וזה ברור עכ"ל:

ולע"ד אחהמ"ר נראה לומר דהרב בנ"י ז"ל כבר שלטו מאורי אור עיניו דשפיר חזו בדברי הרמב"ם ז"ל הנז' ובדיק מר יפה יפה שבאות כ"ט פ' שתוי שנכנס לשם. אלא דפשיטא ליה להרב ז"ל דהדברים הללו לא נאמרו אלא על שתוי יין ממש והוא בת למנות חיוב מלקות לכהן שנכנס למקדש שתוי יין בשעת עבודה דבהא קאי רבינו ז"ל כמ"ש שם לעיל מיניה באות כ"ז וכ"ח וכמו שפ' הוא ז"ל בפרקין הט"ו משא"ך באו' י"ד דקאי על שיתוי ששימש כיע"ש. וכאשר ראיתי להרמב"ן ז"ל בס' המצות מצוה ע"ג שתמה ע"ד הרמב"ם שכתב וכל מי שיורה והוא שתוי וכו' עובר על לאו וכו' וז"ל דכהן כתב דבהוראה עובר על לאו ורן בחיבורו הגדול לא מנאו בכלל הלוקין אלא שתוי יין שיכנס למקדש יע"ש. הרי דס"ל להרמב"ן ז"ל דשתוי שנכנס למקדש הנז' בד' רבי'