שולחן המלך על הרמב"ם פב

דהאידנא ליתיה להך דינא דרבא כלל כי בזמן הזה ליכא הקדש דקדושת הגוף וכן ראיתי להדייא לה' בעה"ת בשער מ"ג ח"ג שכ' כן דלדעת הסוברי' דהא דרבא לא אמרי' אלא בקה"ג אבל בקדושת דמים לא מפקעא אנן דלית לן מידי בזה"ז דליהוי הקדש אלא לצורך עניים הוה ליה כמאן דזבנינהו להדיוט דלא פקע שיעבוד כלל אלא המוקדם קודם וזכה להם מיהו אם הקדיש בזמן הזה והזכיר שאין רצונו שיזכו בו לעניים אלא יהיה הקדש גמור זה דינו וכדתנן אין מקדישן וכו' בזה"ז ואם הקדיש וכו' אם היתה בהמה נועל בפניו עד שתמות פירות עד שירקבו מעות או כלי מתכות יוליך לים המלח מכל זה למדנו שכיון שאין לנו מקדש בעונותינו להקריב עליו ואף לא לחק את בדקו הו"ל כקדושת דמים ואם הקדיש לא מפקע מידי שעבוד אלא עושין על פי מ"ש בערכין המקדיש נכסיו וכו' דהקדש בזה"ז יכול אדם לפדותו לכתחי' אפי' בדבר מועט וכו' ע"ש. ועיין בתשו' הרא"ם ז"ל ח"א סימן ג"ן שכתב דלפי' ר"ת והסמ"ג ז"ל שסוברין דאף בזה"ז מי שהקדיש אין להם תקנה בפדיון מאי איכא למימר להך מימרא דרבא עם הא דתנן בערכין המקדיש נכסיו וכו' הא ליתא דמכיון שלא הבדילו בין קדושת הגוף לק"ד וסוברי' ששניהם מפקיעים מדי שעבוד מה לי פקעא ע"י פדיון מ"ל לא פקעא הא כח קדושתן לענין ההפק' אחד הוא וכיון שהפקיעו שוב אין להפרע ממנו וכו' ע"ש. והנה עפ"י מ"ש התוס' ז"ל בגיטין ד"מ ד"ה הקדש נראה שיתורץ זה כיע"ש:

וחזי הוית להרב גדולי תרומה ז"ל שם בשער מ"ג שהק' למ"ש התוס' ז"ל בפ' השולח וז"ל וקשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מד"ש ואי לא חשיבי ברשותו אפילו קה"ג נמי לא דכי יקדיש את ביתו כתי' וכו' וא"ת לאביי דלמפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהכא דכדרבא לא מצי לשנויי דאביי לית ליה דמפקיע מדי שעבוד כיון דסבר דלמפרע הוא גובה ע"כ. והק' הוא ז"ל וז"ל וק"ל דודאי מאי דקאמרי ואי לא חשיבי ברשותו אפי' קה"ג נמי לא היינו דכל עיקר ההקדש אינו חל מעיקרו וכדמייתי מכי יקדיש את ביתו וכו' וכן מ"ש דאביי לית ליה דמפקיע היינו לפי שאין ההקדש כלום וא"כ היכי קאמר בגמרא כל היכא דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה ופריק הא לאביי אין כאן הקדש כלל ואין צורך לפדיון דלא חיישינן שיאמרו במאי דלא חל עליו ההקדש וצריך שנדחוק בזה וכו' איברא דדברי ז"ל דפסחים הם קשים להלום דכתב אפי' לרבא דאמר דעד עכשיו היו ביד לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדשו הקדש דאם אין הקדשו הקדש לא יצטרך לפדיון אפי' לרבא והיכי קאמר ואתי מלוה ופריק עכ"ל:

ואחרי המח"ר ויקירא לא ידענא מאי ק"ל דהלא האמת הוא דאפי' דאמרי' דאין הקדשו הקדש אפי"ה משום דר"א שלא יאמרו וכו' צריך פדיון וכמ"ש בערכין דכ"ג דתנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתו' אשה וב"ח וכו' הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובתה וכו' והקשו שם בגמרא למה לי למימר הפודה פודה ופרש"י ז"ל למה לי וכו' חישקול אשה וב"ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל ומתרץ משום דר"א שלא אמרו וכו' . הרי דאפילו דלא חל ההקדש פודין משום דר"א ומשו"ה אמרו בפסחים ואתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר וכו' וכן אמרו בב"ק פ' המניח דג"ל ע"ב הקדישו מוקדש אפילו לרע"ק משו' דר' אבהו וכו' ור"ע אמר הוחלט השור לניזק ואפ"ה אמר דצריך פדיון משום דר"א וכו' וא"כ אפשר דאפילו לאביי דאמר למפרע הוא גובה ולא מפקיע מדי שעבוד אפי"ה פודין אותו בדבר מועט משו' דר"א וכו' ודברי רש"י ז"ל חזקים כראי מוצק . ומעתה מה שהפליא להק' אח"ך לאביי דאיך יתרץ מתני' דשום היתומים לק"מ כיון שאפשר שאביי סובר ג"כ הגם דלא חל ההקדש פודין משו' דר"א וכמ"ש ומאי דדחינן דכשהחוב הוא יותר מההקדש סבר רשב"ג לחד לישנא דרש"י ז"ל דיקח בלא פדיון וכן לרבנן כשהחוב טפי מפלגא כבר כתבו התו' שם הטעם דהוא דלא שייך שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון הגם דיש לצדד בדברי התוספות מ"מ רש"י ז"ל סובר האי טעמא. אך אי קשייא על רש"י ז"ל הא קשייא דנר' מהירוש' פ' האשה שנפלו דחל ההקדש כמו שיעש"ב. וראי' להריב"ש ז"ל בסי' שנ"ט שכתב דבהקדש דמים אעפ"י שחל ההקדש כיון שיש לו פדיון תסתלק קדושתו ממנו יע"ש. ולפום ריהטא דבריו סתרא'י נינהו ממ"ש בסי' תק"ז וז"ל ואמרינן התם בגמ' דמדינא אפי' פדיון כלל אינו צריך אלא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכו' יע"ש. (ועיין להתוס' ז"ל בערכין דכ"א ע"א ד"ה הכי קאמר שכתב וז"ל מיהו תימא דאשכחן בעלמא הקדיש לוה וזבין לוה משמע דמצי מקדישו ומזבין מיהו ב"ח מוציאו מיד ההקדש ומיד הלוקח כשירצה לגבות חובו אם אין לו לגבות חובו ממקום אחר מידי דהוה עשה עבדו אפותיקי וכו' מיהו כל זמן שלא גבאו הוא קדוש ומכור עכ"ל:

ועיין בפסחים פ' כ"ש מ"נ רש"י ז"ל בסו' ד"ל ד"ה כ"ע ל"פ דכ' דאין מכירתו מכירה ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל ונראה דדעתו הפך מ"ש התוס' ז"ל וכ"ן מפשט הסוגייא שם כדעת רש"י ז"ל אכן מהירוש' דפ' האשה שנפלו ה' יו"ד נר' בהדייא כדברי התוס' ומועלין בו מעילה גמורה יע"ש ועיין בערכין דכ"ג ע"ב מ"ש רש"י על מתני' המקדיש נכסיו והיתה עליו כתו' אשה וכו' שכתב הפודה פודה בעלים פודין אותו מן ההקדש בזול בדינר או בדבר מועט ע"מ לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזרה דר"א יע"ש הרי בהדייא דלשיטתיה אזיל כמו שכתב בפסחים:

) עוד כ' הרב גד"ת ז"ל שם וז"ל וקושיית רבי' ז"ל איני מכיר דמה עניין הקדש אצל מכירה דדין המכר תלוי בקול וכי לקח מלחה דאית ליה קלא שהוא משועבד למלוה איהו אפסיד אנפשיה וטריף ב"ח מיניה וכי לקח דבר שאין לו קול כגון