שולחן המלך על הרמב"ם פ

שאם עבר המודר על הנדר הוא הנקרא עבריין כגון שנשבע ר' שלא יכנס ש' בביתו הרי שמחוייב ש' שלא יכנס בבית ר' שהרי נשבע על מה שהיה ברשותו לפיכך אם עבר ש' ונכנס בביתו של ר' הוא הנקרא עבריין וזהו פי' המודר אסור עכ"ל הרי מבואר להדייא דהרמב"ם עשה למי שאמר הריני עליך חרם ולנשבע שלא יכנס בביתו לכולם נתן דין אחד וכיון דבאומר הריני עליך חרם פסק דאינו לוקה ה"ה ג"כ נאמר דכשפסק בנשבע ר' שלא יכנס ש' לביתו ועבר ונכנס שחייב שמעון ודאי דלא מלקות קאמר וכמ"ש הפוס' ז"ל וצ"ע:

(אה"ן יבי"א ס"ט לפקע"ד יש להגדיל תמיהת המש"ל ז"ל על מוהרימ"ט ז"ל שהרי שם באותה תשו' הביא דברי הרמב"ם ז"ל אלא למילף מינייהו דאע"ג דיכול לפייס את חבירו שיזרוק צרור לים אינה שבועת בטוי ומכין אותו מ' מרדות ע"ש ומאחר דקאי מר בדברי הרמב"ם הללו איך לא הזכיר דבריו בדין הנוגע לנדון שלו כדפסק הרמב"ם ז"ל להדייא דאם נשבע ר' שלא יכנס ש' לביתו חלה השבועה דחשיב דבר שברשותו והתירוץ הראשון שתי' עט"ר מז"ה המחבר ז"ל דמוהרימ"ט ז"ל איירי. כשנשבע שאפילו אם לא יהיה זה הבית שלו לא יכנס המשרת שם. אחרי נער"ק לא זכיתי להבין דבריו מאחר דנדון מוהרימ"ט היה דמחמת שנתכעס בנה הגדול עם המשרת גירשו מהבית ונשבע שלא יכנס המשרת בבית זה לעולם והדברים מוכחים דלא קפיד אלא שהמשרת לא יהיה שרוי עמו לשמשו ואין הקפידה על שלא יכנס בחצר זה גם אם לא יהיה הוא דר בבית זה אלא עיקר. הקפידה הוא:

שלא ישמשנו בכל מקום שיהיה דר ובנדרי' הולכין אחר כונת הנודר ונמצא לפי זה שאין חילוק בין דברי הרמב"ם ז"ל לנדון מוהרימ"ט ז"ל כמובן. מיהו ראיתי:

להרב קרית מלך רב ז"ל ח"ב. בהלכה זו שרצה לחלק בדרך אחר קרוב לזה דהרמב"ם ז"ל איירי בשנשבע שלא יכנס יום או יומים ומוהרימ"ט ז"ל איירי בשנשבע שלא יכנס לעולם יע"ש. וגם בזה יש לעמוד לפקע"ד דמאחר דהרמב"ם ז"ל פסק הדין בשנשבע בסתם ולא פי' יום או יומים משמע דאפילו בשנשבע לעולם הדין כן ואתאן לדינא אחריתי אי. אמרינן סתם לעולם. משמע או לא:

גם מה שהביא עט"ר. מז"ת המחבר ז"ל בשם רבו ז"ל לתרץ דמוהרימ"ט סמך על טעם אחר משום דבנדונו אין הבית כולו ברשותו יע"ש אחהמח"ר איני מבין דבריו דהרואה יראה דדבר זה עשה אותו טעם. בפני עצמו מוהרימ"ט שם שכתב וז"ל אלא שמצאנו לו פתח ממקום אחר וכו' שהרי אמו ואחיו שהוא דר עמהם בבית אפשר שרוצים בו וכו' עי"ש. הרי דטעם זה כמילתא חדתא קאמר ליה שמצא פתח ממ"א ומזה מבואר להדייא דעד השתא לא איירי מטעם :

זה כלל וא"כ שפיר מקשה המש"ל ז"ל:

ומיהו לעיקר הקושייא אפשר לתרץ לע"ד בדרך אחרת עפ"י תשו' הרדב"ז בח"ב סי' רמ"ו שהביאה עט"ר מרן זקני מוה"ר המחבר ז"ל בתוך דבריו דמפרש דברי הרמב"ם דה' שבועות בשענה אמן ומטעם זה שמעון חייב וא"כ אינו עניין לנדון מוהרימ"ט ז"ל דהתם אמרו כשהמשרת לא דיבר מאומה ולא ענה אמן ולכך חשיב דבר שאינו ברשותו. ולעיקר קושית השואל דהרדב"ז ז"ל מד' הרמב"ם מה' נדרים לדבריו דה' שבועות. עיין להרב קרית מלך רב ז"ל ח"ב בה' זו שהק' כן מדנפשיה וע"ש מה שתירץ):

ה' ערכין פ"ו הכ"ט האומר לחבירו וכו' שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תהי קדש וכו' הכי איתא בכתובות דט"ן. ועיין בפסקי תוס' בערכין פ"ה סי' ח"ן שכתב וז"ל שדה שמשכנתיה לך כשאפדנה תקדוש לא קדשה עכ"ל ולכאו' נר' שדבריו הם הפך ממש ממה שכתבו התוס' ז"ל שם בפנים בערכין דף כ"א ד"ה הכי קאמר והוא תלמוד ערוך דקדשה כנז"ל בכתוב' אלא דצ"ל דט"ס נפל בדברי פסקי התוס' וצ"ל דקדשה אך קשה דמה באו ללמד כיון שכבר הוא גמ' ערוכה כנז' וק"ל:

פ"ז הי"ד המקדיש כל נכסיו וכו' ולא בע"ח את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם וכו' עיין בהשגת הראב"ד ובכ"מ ז"ל ובד' רבינו ז"ל בפי"ח מה' מלוה ולוה ה"ז ועמ"ש מרן בכ"מ כאן וז"ל והיה אפ"ל שמ"ש רבינו כאן שתקדש מפקיע מידי שעבוד לאו הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דר"א קרי הפקעה לענין שלא יגבה מההקדש עצמו וכו' עכ"ל. יש להרגיש דלפי מה שפירש הרמב"ם ז"ל שם בהך משנה דערכין לא מצינן לפרושי הכי דפירש וז"ל המקדיש נכסיו וכו' אמר אעפ"י שהדבר שהקדיש וכו'. וסבת זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואין אומ' הואיל וקדם החוב אין זה יכול להקדיש ולא יחול הקדש על הקרקע הזה לפי שהעיקר שאין בו פקפוק שחרור חמץ והקדש מפקיעין מידי שעבוד ע"ש:

והנה בנדרים דפ"ו ע"ב אהא דתנן קונם מה . . שאני עושה. לפיך אינו צריך להפר וכו' אמרינן בגמ' שאני קונמות. דכי קדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד ומימרא זו דרבא איתא בכמה דוכתא בש"ס ואיכא פלוגתא בינ"ן של קדושים רבוותא קמאי ז"ל אי הך דינא דרבא היינו דוקא בקדושת הגוף או אפי' בקדושת דמים דהנה:

רש"י ז"ל. שם ד"ה. וכדרבא כ' וז"ל ובהקדש דקדושת הגוף מיירי שאם היה לו בהמה ועשאה אפותיקי לבעל חוב ואח"ך הקדישה אפי' בסתם חיילה. עלה קדושת הגוף ואין לו לבע"ח שום שעבוד עלה וה"ט משום דהוי דבר הראוי למזבח דחייל עלה קדושת הגוף אבל אם היו לו. נכסים אחרים ששעבדו לבע"ח ואח"ך הקדישן לא פקע שעבודיה דבעל חובו ואין בהם אלא קדושת ב"ה דלאו קה"ג הוא ואתי בע"ח וגבי ליה מהקדש כדאמרינן בערכין מוסיף דינר וכו' עכ"ל. וכן פי' הר"ן ז"ל שם וז"ל דאמר רבא הקדש וכו' כגון עשה. שורו אפותיקי. לבעל