שולחן המלך על הרמב"ם עט

תורה כלשון ב"א ע"כ. ואחרי המח"ר לכאורה דבריו אינם מובנים דאם המכילתא כבר דרש הכתוב בענין זה מאי איכפת לן אם הוא סובר דד"ת כלשון ב"א אם לאו. ויש מי שרצה לו' דכונת הרב הוא לומר דכיון דדברה תורה כלשון ב"א הוא מחלוקת בפ"ב דמציעא ור"ש ור"א סוברים דד"ת כלשון ב"א א"כ לדעת' צ"ל דבהאי קרא דהשבע השביע ג"כ דרשי דברה תורה כלשון ב"א וזהו דעת הריב"ש ז"ל דס"ל כר"ש ור"א א"ד. ולע"ד גם בזה לא הועלנו כלום שהרי כבר כתבו התוס' ז"ל שם דאפילו ר"ש ור"א לא פליגי אלא היכא דמוכחי קראי כגון הענקה דכתיב אשר ברכך וכגון יש לו ואינו רוצה להתפרנס דכתיב די מחסורו אבל היכא דלא מוכחי קראי לא אמרינן ד"ת כלשון ב"א אלא דרשי' מאי דאיכא למדרש וא"כ בהאי קרא דהשבע השביע לא מוכחי קראי ולכ"ע לא אמרי' ד"ת כלשון בני אדם אלא דרשי' מאי דאיכא למידרש ואיך כתב הרב ז"ל דהריב"ש סובר דברה תורה כלשון ב"א. . ועוד דאפילו בההיא דהענקה דמוכחי קראי פסקו הפוסקים דאפילו לא נתברך הבית בגללו מעניקין דלא כר"א דאמר ד"ת וכו' וא"כ מי הכריח לו להריב"ש ז"ל לפסוק הלכה כדעתו מאחר דכבר מצינו להפוס' דלא כותיה:

והגם דהרב ז"ל בש"י מקו' ז"ל שם הביא משם הפוסקים דס"ל דאפי' במקום דאיכא למדרש אמרינן ד"ת כלשון ב"א לדעת ר"א ב"ע ור"ש מ"מ מי דוחקו להרב ליכנס עצמו בין הדבקי'ם אלא דליישב המכילתא י"ל כמו שכתבנו:

והנה בהאי כללא דדב"ת כלב"א אגב אורחין ראיתי להרב גופיה הלכות דמ"ט ע"א שהקשה ממאי דאיתא בנדרים ד"ג ע"א למאי דכ' הרא"ם ז"ל בפ' בא ע"פ ובשל מבושל כמים והניחא בצ"ע יע"ש. וכפי מאי דכתב הוא ז"ל בס' יבין שמועה דפ"ד ע"ב דכאן נמי מוכח קראי דלא לדרוש כינוי נדרים לק"מ ומן התימה על הרב שם בס' יבין שמועה דאישתמיט מיניה דברי התוס' במנחות די"ז ע"ב ד"ה האכל יאכל וכו' דעמדו בזה באריכות וכן קשה להרב מ"ל ז"ל בה' דעות דלא זכר ש'ר דברי התוס' הללו. וכה הראני הרב כמוהרי"ץ ארדיט נר"ו מ"ש הרב צאן קדשים ז"ל עמ"ש התוס' אמנחות דצ"ג ע"א ד"ה מיבעי ליה דדבריו מרפסן איגריוצ"ע יע"ש ומה שהקשה עוד שם הרב י"ש לס" הכריתות וז"ל וי"ל כפי"ז דא"כ היכי אמרינן התם בזבחים וכו' ומאי קושייא לעולם מאיש איש משחיטה דרשינן וכו' עכ"ל יע"ש עיין להרב בש"י מקו' למציעא בסוגיין דל"א יעש"ב. ועיין בס' עושה שלום באות דברה תורה. (ועיין בס' משק ביתי ז"ל לעט"ר מ"ד ז"ל דס' ולעט"ר מו"ר דודי ה' המגיה ז"ל שם בדס"א ע"א ולהרב נח"ל ח"ב דט"ן:

) פ"ד הב"ך מי שאמר לחבירו וכו' וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך וכו' עיין בנדרים די"ו ובשבועות די"ט ע"ב פריך למימרא דשאוכל דאכילנא מש' ורמינהי שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה שלא אוכל לך אסור וכו' ופירש"י ז"ל בד"ה לא שבועה וכו' לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה יע"ש. . וראיתי להרמב"ן ז"ל בלקוטיו שהקשה לפירש"י דלפי דבריו של רש"י מתני' דלא כר"מ דאמר לא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן וק' דהא רישא ר"מ דתנן התם וכו' ע"כ. ואחר המח"ר נראה דלא זכר ש'ר מ"ש רש"י ז"ל בנדרים די"ו במשנה זו דלא שבועה לא אוכל לך אסור דפי' דהיינו אפי' לר"מ דהכי גמרינן בשבועות דל"ו דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וא"כ מאי קא מקשי הרב ז"ל. אך י"ל עפ"י הכלל המסור שכתב הרב ברכת הזבח ז"ל הביאו הרב יד מלאכי בכללי רש"י ותו' דהמפרש של נדרים אינו רש"י ז"ל ודוק:

פ"ה ה"ד בד"א וכו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס ש' בביתו וכו' הנה הרב משנה למלך ז"ל הקשה על מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"ו על מי שכעס על חבירו ואמר אני נשבע שלא תכנס בבית זה מעולם והשיב שאם היה אומר שבועה שלא אניחך ליכנס וכו' והו"ל ש"ש והלכך שבועה מעיקרא לא חיילא וכו' ותמיה אני על הרב ז"ל דאיך אשתמיט מיניה לשון רבינו שכתב דאם נשבע ראובן שלא יכנס ש' בביתו ועבר שמעון ונכנס בביתו של ר' ראובן פטור וש' חייב הרי דלא הוי שבועת שוא דע"ז קאי רבי' וכו' יע"ש שהניחה בצ"ע:

ולעד"ן דאחר המח"ר לק"מ והוא דהתם במ"ש מוהרימ"ט ז"ל היינו דאמר שלא תכנס בבית זה מעולם דמשמע דאפי' אם לא יהיה זה הבית שלו אינו יכול להכנס שם. וכיון שכן ודאי שהוא שבועת שוא כיון דזו אינו בידו אבל מ"ש רבינו ז"ל הוא דאמר שלא תכנס בביתי ואפי' אני הולך לבית אחרת ג"כ השבועה חל למקום שהולך כיון שאמר בביתי וא"כ נשבע ברשותו ומשו"ה חייב שמעון ודוק. ומורי הרב יצ"ו תי' באופן אחר והוא דבנדון מוהרימ"ט ז"ל איירי דשם אינו רשותו כולו כיון דהיה לו אמה ואחיו וא"כ הוי כמו שנשבע ברשות אחרים והוא שבועת שוא אבל רבינו הרמב"ם ז"ל איירי דהיה כולו ברשותו וע"כ ראובן פטור וש' חייב ודוק:

וראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' החדשות ח"ב סי' רמ"ו בל' הרמב"ם שכת' וז"ל שאלת ממני וכו' על לשון הרמב"ם פ"ה מה' שבועות אבל אם נשבע ר' שלא ליכנס לבית ש' וכו' ועבר ש' ונכנס לביתו של ר' שלא מדעתו ר' פטור וש' חייב שעבר על דבר האסור לו וכו' ומדקאמר חייב ש"מ חייב מלקות ואלו בפ"ה דנדרים כתב דאינו לוקה וז"ל ר' שאמר לשמעון הריני עליך חרם או נדוי וכו' נאסר על שמעון שיהנה בר' ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמ' כלום. תשו' מ"ש בפ"ה מה"ש איירי כשענה ש' אמן ומשו"ה חייב מלקות כאלו הוציא שבועה מפיו וכו' יע"ש:

ולעד"ן דאישתמיט מיינייהו דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנייות בפ"ה דנדרים על האי דתנן הריני עליך חרם המודר אסור וכו' שפי'