שולחן המלך על הרמב"ם עז

גנבי ישראל נינהו אפי' כשהיה שרי יע"ש. שוב אח"כ מצאתי להרב פלפלא חריפתא ז"ל שכ' ע"ד הרא"ש ז"ל וז"ל משום דרובא דגנבי ישראל נינהו כדאיתא כי כך כ' התוס' ורבינו מפ' אדהתם דמיירי בפומבדיתא לפי שהיו שם רמאים וגנבים רוב ישר' ה"נ מיירי דבדוכתא דעובדא דהכא הוי רוב גנבי ישראל ודלא כלישנא דהג"ה שבעמוד דבימיהם רוב גנבי ישראל נינהו משמע בכל מקום ומקום ורבינו בפ' אלו מציאות ובפ"ק דחולין גבי אבדו לו תרנגולים ומצאן שחוטין דייק לכתוב רוב גנבי ישראל עכ"ל ודוק.) ה' שבועות פ"ב ה"ב אחד הנשבע וכו' וכן אלה וארור הרי הן שבועה וכו' הנה הכי איתא בשבועות דל"ו ע"א תנא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועיה. בו נידוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה וכו' בו קללה דכתיב ואלה יעמדו על הקללה וכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל וכו'. בו שבועה דכתיב וישבע יאושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' וכו'. ופריך ודילמא תרתי עבד להו אשבעינהו ולייטינהו. אלא מהכא ואיש ישר' נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל וכו' וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וכו' והרא"ש ז"ל שם בסי' כ"ה פסק דארור האמור באלת שאול היינו שבועה ולא נידוי יע"ש. וכן הביאה הרא"ש ז"ל ברייתא זו לפסק הלכה במ"ק פ' אלו מגלחין סי' ב"ן. וז"ל גרסי' בפ' שבוע' העדות תאנא ארור בו נידוי בו קללה בו שבו' בו נידוי דכתיב אורו מרוז. אמר. מלאך ה' וכו' - בו שבועה דכתיב (וישבע יאושע ביום ההוא לאמר ארור האיש) ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל ואומר ויהונתן לא שמע שהשבע אביו את העם יע"ש. הרי מבואר דההיא דשאול היתה שבועה ולא גזירה ונידוי:

כי מזה ראיתי להרב משפט צדק ז"ל בח"ב סי' כ"ט דרמי ומקשי להרא"ש ז"ל מיניה וביה ממ"ש כאן. בפסקיו למ"ש בכלליו כלל ה' סי' ד'. וכלל ז' סי' ט' וכלל יו"ד. סי' ג' שכתב שצריך לידע מהו דין החרמות שהקהל מטילין ומתירין כשרוצין בלא פתח וחרטה ובלא יחיד מומחה או ג' הדיוטות ואם יש להם דין חרמים ונדרים איך פשתה שגגה זו בכל. תפוצות הגולה בארצנו וכו' דבר שהתנוקות של בית רבן יודעים אותו הוא אינ' מיחל אבל אחרים מוחלין לו אלא ע"כ אין הציבור מכוונין לחרם או לשבוע אלא מנדין ומחרימין כל מי שיעבור על גזרתם וכו' ואפי' אם הזכירו הצבור לשון שבועה אין דעתם אלא לנדות ולהחרים כל מי. שיעבור על גזרתם. וכן מצינו בפלגש בגבעה דכתיב כי השבועה גדולה היתה לאשר לא יעלה למצפה ותנייא בילמדנו וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה היא החרם וכן שבועת שאול לא היתה אלא גזרה ונידוי על מי שיעבור על גזרתם וכן שבועת יאושע ביריחו לא היתה אלא גזרה ונידוי דאי אפש' להשביע את הנולדים לאחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים הילכך כיון שתורת נידוי יש לו יש להם כח להתיר וכו' עכ"ל. ופסקו מרן בשלחנו הטהור ביו"ד סימן רכ"ח סל"ה ועי"ש להרב ש"ך הטעם והביאו הבא"ט ז"ל שם ס"ק נ'. ולפי מאי דפסק איהו גופיה ז"ל בפסקיו מבואר בהדייא דההיא של שאול היתה שבועה ולא נידוי וגזרה ולפיכך הוי בכלל ארור ושבועה עי"ש שהצ"י:

ולפקע"ד אחרי המח"ר נר' דל"ק כפי מה שפירש"י ז"ל בסוגייא והרא"ש ז"ל גופיה שם והוא דרש"י ז"ל פירש וז"ל ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה כל לשונות הללו משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבל עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה קללה היא וחייב המקלל ע"כ וכפי' הרא"ש ז"ל ג"כ הרי בהדייא נר' מדבריהם דמ"ש בגמ' בו קללה בו שבועה לאו למימרא דמ"ש הכתוב היינו שבועה ממש אלא דאפילו דאינו אלא גזרה ונדוי מ"מ כיון דהכתוב כתב תיבת שבועה הוא להודיע דאם אמר בלשון שבועה וקבלו אחר שחייב משום שבועה ומה שפי' כן הוא משום דפשט הכתוב לא משמע שהיתה שבועה משום שאם היתה שבועה היה צריך להודיענו הכתוב שקבלו עליהם כדין כל שבועה שצריך שיקבל עליו וכמ"ש משביעך וכו' ואמר אמן ולא מצינו שום גילוי בכתוב משום הכי פי' כונת הש"ס שהוא מדאפקיה הכתוב בל' שבועה ומוכרחים אנו לומר כן שהרי הרמב"ן ז"ל בסי' פר"ח והריב"ש ז"ל בסי' מט"ר והרא"ם ז"ל בח"א סי' ז"ן כולם כאחד. פי' דשבועת שאול לא היה אלא כ"א חרם ולדעתם צריך לפ' כונת הש"ס כמו שכתבנו וכ"ן בהדייא שסובר מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג. חיו"ד סי' רכ"ח בהגב"י אות רנ"ה (אה"ן ס"ט עיין להרב מ"ץ ז"ל שם בח"ב סי' ד':

) וראיתי למרן החבי"ב ז"ל שם שכ' וז"ל א"ה לפי ע"ד לדעת מי שסובר דגדולי העיר אינם כגדולי הדור אף נדוי וחרם דגדולי העיר אינו חל על דורות הבאים מכ"ש דאינו חל על מי שלא היה שם בשעת הטלת החרם בב"ה אבל חרם של גדולי הדור חל על דורות הבאים אבל לדעת מי שסובר דגדולי העיר הרי הם כגדולי הדור חרם שלהם חל אפילו על דורות הבאי' ונ"ל עוד דלדעת מי שסובר דגדולי העיר אינם כגדולי הדור שבועת גדולי הדור חל על דורות הבאים וכ"ז מתבאר בדברי הרא"ם בתשו' ח"א סי' ז"ן ע"כ:

וי"ל בדבריו תחילה במ"ש דלדעת מי שסובר דגדולי העיר אינם כגדולי הדור אף נדוי וחרם וכו' אינו חל מכ"ש דאינו חל על מי שלא היה שם בשעת הטלת החרם בב"ה דאדרבא איפכא מסתברא דאם אנו אומרים דאינו חל על דורות הבאים אפ' דחל על מי שלא היה שם בב"ה בשעת הטלת החרם משום דאיתנהו בעולם אבל אי אמרינן דאינו חל על מי שלא היה שם בב"ה בשעת הטלת החרם כ'"ש וק"ו דאינו חל על הדורות