שולחן המלך על הרמב"ם נו

כמ"ש בירוש' שבסוף הוא זוכה בהם דגם בשס' דילן סבירא להו הכי דבסוף הוא זוכה בהם כמ"ש ודוק. ועיין בהגהות מרדכי ששם מביא דברי ר"ת דנראה כמו שפירשתי. והתוס' ז"ל שם בכתובות פ"ד ד"ה וסבר רב וכו' כתבו דהכא ליכא לשנויי הכי דה"נ לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו שמא הוא ימות בחייה לכך פריך שפיר ע"כ. ולכאורה איכא למידק דאמאי לא נקטו דטעמא דהכא היינו משום שאינו יודע כמה מוחל דכיון דהתנאי הוא בנכסי מוגל הוי ג"כ דבר שאין לו שיעור והוי דומייא דע"מ שאין לך עלי אונאה שאינו יודע כמה מוחל. ועיין להרב בש"מ שם בד"ה וסבר רב וכו' וק"ל. ועיין בהגהות אשירי בפ' יש נוחלין על ההיא דתנינן בד' קכ"ו ע"ב האומר איש פ' בני בכור וכו' כ' שם אבל אם מחל הבכור בפי' הוייא מחילה וכו' יע"ש ויש להבין דאם כוונתו לו' דבלשון סלוק יכול להסתלק כמ"ש המרדכי בריש הכותב והביאו מור'ם בסי' ר"ט למה נקט בכור דוקא וזה אפי' בפשוט יכול להסתלק מהירושה. . ואם כוונתו לו' כיון שהוא בלשון טוב לכך מהני גבי חלק הבכורה א"כ גבי חלק הפשוט נמי יהנה כיון דהוי לשון טוב וי"ל וק"ל:

וראיתי בהגהות מרדכי. בסי' רצ"ד שכ' וז"ל ונראה לי דלא פלוג ירוש' וכו' והיינו דקאמר רב הלכתא כרשב"ג ולא מטעמיה דאיהו סבר תנאו בטל ואנן סבירא לן תנאו קיים וירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הילכך איכא לרב דתלמודא דידן פרק הכותב וכו' עכ"ל. והרואה יראה דדבריו נראין הפך הגמ' דהא שם בפ' הכותב מסקינן דרב תנאו בטל וירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וא"כ אמאי נקט הרב ז"ל דלא כמסקנא ומה יעשה למה שהקשו שם בגמ' וסבר רב וכו':

ולפי קוצר דעתי יראה דהאי קושייא מתרצא עם מה שראיתי מה שתירץ הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' הכותב על מה שהק' שם בגמ' דהיכי אמרי' וסבר רב תנאו קיים והא איתמר רב אמר יש לו עליו אונאה וכו' דילמא לעולם אימא לך רב סבר תנאו קיים והתם משום דלא ידע דליחול ולאו משום דמתנה עמש"ב תנאו בטל דהרי אמרי' וכו' והתוס' כבר הקשו זה ותירצו דהכי נמי לא ידע דמחיל שמא ימות הוא קודם והוא ז"ל תירץ וז"ל ושמא זו הסוגייא כאביי דאמר מחוורת' רב כר"מ ושמואל כר"י אבל לרב' רב כר"י ושמע' דהכא מתוקמא כדמעיקרא הלכה כרשב"ג שאם מתה ירשנה ולאו מטעמיה אלא שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולפי"ז אין לנו דרך לדחותה להא דרב אמר הלכה כרשב"ג וכו' וע"ש שדחה זה ותי' באופן אחר. וא"כ המרדכי ס"ל כתי' ראשון של הרמב"ן ז"ל וכיון דקי"ל כרבא דאמר דרב ס"ל כר"י א"כ מאי דתי' בגמ' מתחילה לא נדחה ולפי מאי דקי"ל כרבא וזאת הסוגייא כאביי ודוק ומורי הרב נר"ו תירץ (עכ"מ וחע"ר) הי"ג איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו' וכן האב וכו' קנו וכו' הכי איתמר בכתובות פ' הנושא דק"ב ע"ב מימרא דרב גידל כמה אתה נותן לבנך וכו' עמדו וקדשו קנו הן הן דברים הנקנין באמירה. ואמרי' עוד שם אי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב ומסקינן דלא ניתנו לכתב ופירש"י ז"ל ניתנו ליכתב נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קניין או לא ניתנו. ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי כיון דליכא קניין לא משתעבדי נכסי ע"כ והביאו הרא"ש ז"ל שם בפסקיו וכ' אח"ז וז"ל משמע מתוך פירושו דאפי' אם רוצים שניהם לכתוב אין יכולין לכתוב עכ"ל. וקצ"ת דלמה כתבו בלשון משמע דהלא בקידושין ד"ט ע"ב מפורש בא בדברי רש"י ז"ל דסבירא ליה הכי דכ' על הא דאיפליגו רבא ורבינא ור"פ ורב שרבייא בכתבו לשמה ושלא מדעתה דרבא ורבינא אמרו מקודשת וכו' ואותבוהו להם מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי אירוסין וכו' לא שטרי פסיקתא ובדרב גידל וכו' כ' בד"ה באמיר' וז"ל באמיר' בלא קנין שהקיד' הם גמר הדבר דבההיא הנאה וכו' ובאותן התנאין קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעתם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר ע"כ הרי מפורש דאי ניתנו לכתב הוא כשיודעים שניהם ורוצים מהכתיבה ואם לא ניתנו ליכתב הוא אפי' אם יודעים ורוצים וכמ"ש הרא"ש ז"ל:

והנה ה"ה ז"ל שם כ' וז"ל איש ואשה וכו' וכ' רבינו שה"ה איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו' וכ"ש הוא מדין האב וכו' וג"כ מתבאר מן הגמ' שם עכ"ל. וראיתי להרב הגדול. בעל שער המלך ז"ל בפרקין שכ' וז"ל והוא תימא שהרי בירוש' אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב אינו מזכה אלא בדברים ואפי' נימא דתלמודא דידן פליג אירוש' מ"מ לא הי"ל לומר דכ"ש הוא מדין האב וכו' עכ"ל יע"ש . ואחרי התאבקי בעפרות רגליו אפ' לומר דה"ה ז"ל רוח אחרת אתו' בכונת הירוש' הנז' דהנה הירוש' הנז' הוא בריש פ' אעפ"י והקשו שם במה הוא מתחייב לה דהיינו זה התוס' שמוסיף לה אפי' עד מאה מנה לא כן ר"י ורשב"ל תרויהון אמרין הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני עד כדון כשפסק מן הארוסין פסק מן הנשואין רוצה הוא וכו' בתשמישה שהוא ערב עד כדון כשבעל לא בעל רוצה וכו' על קניינו שהוסיף פסק מן הארוסין וכו' מעיקה היא ליה ומשבק לה תני כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב אינו מזכה אלא בדברים ע"כ. והנה כונת קושית הירוש' הוא דזה התוס' שמוסיף הבעל לאשה במה הוא מתחייב לה דקס"ד קניין ליתא דאם איתא פשיטא ומאי אתא לאשמועינן וא"כ באיזה אופן הוא שמתחייב ואם נאמר שהחיוב הוא דכותב לה הריני מוסיף על כתובתיך כך וכך או כולל הכל באחד ואינו חותם תחתיו וגם אינו מזכיר שמו וכמ"ש בתלמודא דידן לאותובי לריש לקיש דאמר הריני חייב לך מנה בשטר רי"א חייב ור"ל אמר פטור ממתני' דהנושא אשה ופסקה עמה לזון