שולחן המלך על הרמב"ם לט

שנתחייב בברכה יכול להוציאו האחר מטעם ערבות ומאן פלג לן בין כשעושה מצוה אחרי כן לאינו עושה והא ס"ס כבר נתחייב לברך ובא רעהו שהוא ערב בעדו לפוטרו. ורווחא לנפשיה עביד דאינו נענש בשבילו. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א מה' ברכות דאין לחלק בין ברכת המצות לברכת שבח והודאה דבה"ד כתב נמצאו כל הברכות כולן ג' מינין ברכת הנייה וברכת המצוה וברכת הודאה ושבח ע"כ. ובה' יו"ד כתב כל הברכות כולן אעפ"י שבירך ויצא י"ח מותר לו לברך לאחרי' שלא יצאו י"ח וכו' חוץ מברכת הנייה וכו' עכ"ל. . הרי להדיא דנראה ברור מדבריו דאפילו כל ברכת שבח והודאה אפילו שבירך מוציא לאחרים. ואין חילוק בין כשעושה מצוה אחרי כן לאינו עושה:

ברם אחר החיפוש מצאתי בחפיש'ה דמלתא כדנא הלא היא ברבת במחלוקת הוא שנוי בין רבני האחרונים ז"ל דהנה הרב צרור החיים ז"ל בה' ברכות פ"א דין יו"ד עלה דפסק הרמ' ז"ל א' העושה מצוה לעצמו או לאחרים מברך וכו' אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעוש' אותה לעצמו ע"כ. ומרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג בסי' תקפ"ה כתב שס' הרמב"ם היא תמוהא דמ"ש ברכת שהחיינו מברכת תקיעה ע"ש. וכתב הרב הנז' די"ל דשאני ברכת המצות דמדין ערבות נגעו בה כדאמר במס' ר"ה כל הברכות כולן וכו' משא"כ בברכת שהחיינו שהיא באה על שמחה אין שייכות כלל שאחר יתן שבח בשביל שמחתו של חבירו ודבר זה דומה לרואה מלכי ישראל וכו' ועיין להמ"ד א"ח סי' תפ"ד סק"ג עכ"ל. וכתב עוד שם דכפי דברי הכנה"ג נראה דאפי' בברכת שהחיינו יכול לברך לאחרים אם הוא במצוה שאין בה מעשה. . וכתב ע"ד דקשה דהדבר תמוה שחבירו יברך שהחיינו אחר שברכה זו אינה באה כי אם על שמחת לבו של אדם וכו' וכי ס"ד דמי שראה פרי חדש ובירך זמן ובא חבירו ואכל שיברך זה זמן על אכילתו וכו' ואם איתא לא הוה שביק הרמ' ושאר המורים לאשמועינן הך דינא וכו'. ואח"ז ראיתי להטור ז"ל סי' רי"ט שכתב דאם בירך אחר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא ואין זה ברכה לבטלה אעפ"י שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה. הרי לך בהדייא דשייך שפיר לברך דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה אעפ"י שהמברך גופיה לא נתחייב באותה ברכה וכו' את"ד יעש"ב. הראת לדעת מדברי הרב הנ"ז הגם דמתחילה עלה על דעתו לומר כדעת הט"ז. עכ"ז במסקנא הסכים דלא כהרב ט"ז כי אם כדברי מרן החבי"ב כאמור:

איברא דהראיה שהביא מהא דכתב הטור סי' רי"ט לפקע"ד לא מכרעא דהתם שאני דהגם דהוא לא נתחייב בברכה זו מ"מ הוא חפץ בברכה מתוך שמחה לאיש בהצלת חבירו ונמצ' בברכו אותו היינו מפני שמחתו והוי דבר הנוגע לו ובשביל נפשו ובשמחתו לו' יתערב נותן שבח והודאה לאל פודה ומציל. אך בזאת בכגון דא בברכת שהחיינו על תקיעת חבירו ורואה מלכי ישראל וכיוצא דלא שייך למימר דשמח בטובת חבירו אכתי יש מקום לומר דאינו יכול לברך להוציא חבירו וכמ"ש הרב ט"ז ז"ל. ומ"מ דעת הרב ז"ל דאפי' ברכת שבח והודאה יכול לברך להוציא אחרים אף דהוא אינו חייב בה. וכזאת וכזאת עיני ראו עוד להרב קדשי דוד ז"ל דהגם דבסי' תקפ"א יצא לחלק כה"ג בין ברכת שבח והודאה לברכת המצות עכ"ז בסי' תרצ"ב האריך למעניתו להוכיח איפכא ותקהי אקהיהא על דברי מוהרי"ל ז"ל ככל אשר תמהתי בעניותי ע"ד הט"ז יע"ש מ"ש המגיה בנו. הגם די"ל דכל מש' הוא דוקא ברכת שהחיינו שהיא טפלה לברכת המצוה אבל ברכת שבח והודאה עצמה אפשר דיודו דאינו מברך כדי להוציא אחרים מ"מ מלבד דהדברים ק"ו גם הרואה דבריהם שם בעיניו יראה דכל הברכות בשב"ח המגיע שוו בשיעוריהן לפי דבריהם כמו שיע"ש. עלה בידינו דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דכפי דברי הרב ט"ז נראה בהדייא דבנ"ד אינו יכול לברך. וכן נראה שהוא דעת מוהרי"ל בה' מגילה והרב מ"מ הביא דבריהם הרב כנה"ג סי' תרפ"ט הגה"ט ע"ש. - ולדעת הרבנים הנז' יכול לברך. ולפ"ז כיון דאיכא פלוגתא יותר טוב נראה שלא לברך משום דספק ברכות דרבנן הוא ואיכא משום לא תשא כנודע. לפיכך יברך מי שהוא מחוייב בדבר:

ולעניין אי הא דאמרי' כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא ה"ד לשאינו בקי או אפי' לבקי עיין מ"ש מרן ב"י סי' רע"ג ובש"ע שם ס"ד ועיין מ"ש בשכה"ג סי' מ"ו הגה"ט אות ד' וע"ש להרב ערך השלחן דכתב דמשמע דעת הרא"ש והתוס' ורבינו ירוחם והרד"א דאפילו לבקי מוציא עש"ב וכ"נ דעת הר"ן בסוף ד"ה על הא דאמרי' יחיד שלא בירך וכו' יע"ש ועיין בהג"א משם מוהרי"ח ס"פ ראוהו ב"ד והביאו מרן ב"י בסי' קכ"ד ותקצ"ד וזה תימא על מרן איך בסי' רע"ג לא הביא דהר"ן ומוהרי"ח ז"ל חולקין עם הכלבו וגם תימא על מורם ז"ל דלמה לא השיגו שם בסי' רע"ג ס"ד דיש סוברים דאף לבקי מוציא. ועיין מ"ש הרב זל"א בע' ברכות ערך מוציא. ועיין מה שפסק מרן בש"ע סי' תרצ"ב דבמגילה אעפ"י שיצא כבר מברך להוציא אחרים ע"ש ולא חילק בין בקי לשאינו בקי ואפשר שסמך אמ"ש בסי' רע"ג וגם להטור ז"ל אין לתמוה משום דנקט הך דינא בסי' תרצ"ב במי שקורא לחולה ואפשר דדעתו ז"ל לומר דכיון דהוא חולה אעפ"י שהוא בקי מוציאו האחר ומברך בעדו כיון דאנוס הוא ומש"ה לא חילק ולהיות כי אין הפנאי מסכים עמי מטרדות הזמן אתא את ופסיק זוהי סיבה שלא הארכתי בדבר זה הנה עד כה היה כתו' אצלי מעת בואנו ממצו' לוייה ויבא יוסף הביתה וזה המעט אשר לפני אשר קרי'תי לי בנחיצה רבא כקורא להגי'ע עד תכליתן של דברים במה שנוגע לעניין הדין והן עתה האיר אל עבר פני קונטריס ארוך על אר'ש רבה אשר האריך הרחיב רב רחימאי החה"ש זרע רב אברהם אוהבי אני אברך ברכת הדיוט קלא כמות שהיא תירום רישיה אכולא כרכא יפוצו מעיינותיך חוצה ועיני אדונינו המלך רישא דדהבא היינו רבי אבא הרב המובהק ונוגה לו ברק גאון עוזינו משוש