שולחן המלך על הרמב"ם לח

דמ"ש בסי' קפ"ו דלא דמיא לברכת הנהנין וכו' הוא לדעת הרא"ש ז"ל למה לא הקשה למרן ז"ל שם מסי' קפ"ו דסתר אהל'ה מרישא לסיפא דלעיל מזה הביא מרן ז"ל שם מ"ש הרא"ש ז"ל בפ' מי שמתו דהא דהצריכוהו רבנן שיאכל כזית הוא כדי שלא יברך ברכת הנהנין בלא הנאה וכו' ע"ש ואם כן איך כתב שם סמוך ונראה משם הרא"ש דלא דמייא לברכת הנהנין אלא לברכת המצוה והא דהצריכוהו כזית הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו והרי זה כנגד היסוד אשר הניח לעיל מזה משמו. אלא ודאי ע"כ. צ"ל דמ"ש. לעיל היינו שמתבאר מדברי הרא"ש לדעת ר"י. אבל אה"נ שהרא"ש חזר בו מפני דברי הירוש' וזה ברור ודברי הרב צריכים לי עיון:

וכזאת וכזאת ק"ל בדברי הרב ט"ז בסי' קצ"ז סק"ג עמ"ש שם מרן בש"ע חברים שאכלו קצתם כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית וכו' אם אינם יודעים כולם לברך מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה. עכ"ל. וכתב הרב ט"ז שם וז"ל יכול להוציא וכו' ואעפ"י דזה שאכל כזית אינו חייב אלא מדרבנן דמדאורייתא כדי שביעה בעינן כדכתיב ושבעת וברכת. מ"מ יוכל זה להוציא אחרים דכל ישראל ערבים זה לזה כדאמרינן בפ' ראוהו ב"ד כל הברכו' וכו' ולא צריך לאכול כזית דגן אלא שיוכל לומר שאכלנו כ"כ התוס' והרא"ש פ"ג שאכלו עכ"ל. ודבריו תמוהים דהן אמת דהרא"ש כתב כן בריש אמיר אך בסוף דבריו הסכים דמדרבנן בעי' שיאכל כזית דגן ואינו משום דבעינן שיאמר שאכלנו כמ"ש בפ' מי שמתו וכמ"ש הרב צרור החיים ז"ל וכן הוא דעת מרן ב"י ז"ל כמו שהוכחנו לעיל. ואם כן איך כתב הרב ז"ל דהטעם הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו הפך מ"ש הרא"ש ומרן ז"ל בב"י. והיותר תימא דהרב ז"ל הנז' עצמו סס"י קפ"ו כ' בהדיא דהרא"ש סיים ע"ז דאפשר דהיינו מדרבנן אינו יכול להוציא וקרא אסמכת' בעלמא וכו' וכתב שכן דעת הטור יע"ש. וא"כ איך נקט הרב ז"ל בסי' קצ"ז דהטעם הוי משום כדי שיוכל לומר שאכלנו מאחר דהוא גופיה כתב להפך בסי' קפ"ו. וכ"כ גם כן בסי' הפ"ד ע"ש ונפקא מינה בין אם נאמר דהטע' דבעינן שיאכל כזית דגן הוא משום כדי שיוכל לומר שאכלנו. לכשנאמר דטעמא הוי דרבנן שאמרו דצריך שיאכל כזית דגן כמ"ש הרב ב"ח ז"ל בסי' קפ"ו דנ"מ לשנים שאכלו דאי משום דבעי למימר שאכלנו כשהם ב' דאין צריך לומר שאכלנו יכול להוציא אך אם עיקר טעמא הוי מדרבנן אפי' הם שנים אין א' מוציא חברו. וכ"כ הרב צרור החיים שם ע"ש ולפ"ז ק"ק על הרב מ"א ז"ל בסי' קצ"ז סקי"א שכתב וז"ל משמע לכאורה דאם הם ב' שאינן צ"ל שאכלנו יכול להוציא חבירו אעפ"י שלא אכל ומ"מ בריש סי' קצ"ג משמע דאינו מוציא חבירו אא"כ אכל עכ"ל. וק"ק למה לא הביא הרב מ"ש הרב"ח בסי' קפ"ו דהסמ"ג והרא"ש והטור ז"ל כולהו סברי דאפי' ב' לא יברך להוציא חבירו כשלא אכל ואין חילוק בין שנים לג' יע"ש באורך. גם הרב עט"ז שם בסי' קפ"ו הביא משם רש"ל כמ"ש הכ"ח יע"ש. אה"ן ובי"א ס"ט עיין להרב נהר שלום ז"ל שם בסי' קפ"ו מ"ש ועיין להרב ב"ח ז"ל שם ודוק ועיין להרב סמיכת חכמים ז"ל מ"ש ע"ד מר רבו מוהרש"א ז"ל בברכות ע"ד מ"ח בד"ה עד שיאכל יע"ש ועיין להרא"ש ז"ל וכמו שציינו מר רבו מהרש"א ז"ל. ומ"מ לדאתאן עלה בנ"ד אם בברכות הראיה מברך להוציא חבירו אף שהוא פטור מן הדבר דכבר בירך בתוך ל' יום. אכתי יש להסתפק אמאן נדמייה דאפשר לומר דהוא כמו ברכת כל המצות דאעפ"י שהוא יצא מוציא. או דלמא דהרי זה כברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא ויש צדדים לכאן ולכאן. וצופה הייתי להרב ט"ז ז"ל בסימן תפ"ד שכתב וז"ל אבל נרא' טעם אחר שלא הסכימו הרי"ף והרא"ש ושאר גאונים לזה דבודאי יש חילוק גדול בין בהמ"ז לשאר ברכות שחייבין בלילה הזאת דאין שייך לומר שיוצא את א' ויברך בשבילו אלא במידי דהוא הכשר מצוה דהיינו שהאחר יעשה מצו' אחר שיעשה זה הברכה השייך לה משו"ה בענין המוציא ואכילת מצה וטיבול ירק שפיר מברך זה והאחר יאכל אכילת המצוה ההיא משא"כ בבהמ"ז שאינה הכשר מצוה שתוכל לומר שעי"ז יקיים זה המצוה דהא כבר עשה זה מה שעשה אלא שנתחייב להשי"ת לתת שבח והודאה על העבר במה שאכל כבר אין לאחר ליתן שבח בשבילו כיון שזה לא יעש' מצוה בשבילו אח"ך. ודבר זה דומה ממש להרוא' מלך ישראל חייב לברך וכי ס"ד שמי שכבר בירך על ראייתו ובא א' שאינו יודע הברכה ורואה ג"כ את המלך יצטרף זה שכבר בירך לבר' שנית בשבילו ודאי זה אינו וא"צ ראיה לסתור דבר זה ה"נ ממש כן הוא כיון שאין קיום מצוה לזה שאינו בקי אחר שבירך זה הבקי בה ודאי הוא ברכה לבטלה וכו' והוא דבר מתקבל ומסתבר יעש"ב זכינו לדין מדברי הרב ז"ל דבכל ברכות הראיה וכיוצא שהן שבח והודאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מה' ברכות אין מברך מי שיצא להוציא חבירו כיון שלא יעשה מצוה חבירו אחרי כן ע"י ברכתו של זה. אך ראיתי להרב מאמר מרדכי ז"ל סוף סי' רכ"ד דתמה על מנהג מקומו כעין נ"ד ממש שמברך הש"ץ ברכת קברי ישראל בתוך ל' יום שכבר בירך. ובתחילת דבריו כתב דה"ט דחוזר ומברך אותה כפעם בפעם הגם דבירך אותה תוך שלשים יום משום דמסתמא יש איזה אנשים בפעם שניה שלא היו בפעם הא' והש"ץ מברך להוציא את כולם ע"ש. ומן התימא על הרב ז"ל איך לא זכר ש'ר דברי הרב ט"ז הללו הנאמרים באמת דשאני ברכת שבח והודאה שלא יעשה עי"ז חבירו מצוה אחרי כן מברב' המצות וכאמור:

אלא דלפקע"ד זו היא שקשה ולא ידעתי מאין יצא לו להט"ז ז"ל חילוק זה דהרי כל עיקר הטעם דבכל ברכת המצות אעפ"י שיצא מוציא הוי מטעם דכל ישראל ערבים זה לזה וכמ"ש רש"י והר"ן. . וכ"כ הרא"ש ג"כ להדייא דגם בבהמ"ז שייך ביה ערבות והיה יכול להוציא את חבירו אלא דרבנן אמרו מי שאכל הוא יברך ע"ש א"כ בשאר ברכות שאינן ברכת הנהנין דליכא למימר לא ליתהני ולא ליבריך אעפ"י שהן ברכת שבח והודאה כיון