שולחן המלך על הרמב"ם לז

(וזאת תשובתו אליו.) מה נאה אילן זה ששרשיו מרובים. שרשו פתוח אלו מים רבים. דין גבר והוא כלב'י דבר חשוב אחרי רבים. הלא זה הו'ד בר אבהן ובר אוריין החכם השלם ספר'א נה'ר כמוה"ר אברהם אוהבי זרע רב נר"ו יאיר לעד לעולם נסו"א:

לדידי חזה לי אמרות טהורות מידך נגזרו. על דברת אשר נסתפקתי לימים שעברו. על ענין ברכת קברי ישראל שהש"ץ אומרה בבית עלמין בעד כל הקהל ההולכים עמו לקבור את המת ויש לפעמים שהש"ץ בירך ברכה זו בתוך ל' יום ומברך להוציא את אחרים אשר לא אמרו. ובדידי הוה עובדת כאשר הלכנו שנינו לבה"ק ללויית המת ונסתפקתי שם אם יכולני לברך להוציא אחרים כיון דקי"ל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח. ובאותו פרק פשיטנא לה דהך ברכה חשיבא ברכת המצות והרי אמרו. כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת לחם וכו' ויען אברהם אוהבי דהא ודאי פשיטא דלא מיקרי אינו מחוייב בדבר ובזה לא דיברו. ועפ"י הדברים האלה עשינו מעשה וארכתי אני יוסף. והן עתה צופה היתי הנהו זהרו'רי קול'ן של סופרים אשר שלח ידו על הנייר ועל הדיפתרא זה הדור החה"ש אברהם אוהבי נר"ו ויבא לנו שורש דין זה פשפש ול'ו מצא והארי' למעניתו בשקלייא וטרייא. ואותי שלח לפי רוב הענוה לחוות דעי על דבריו כאלו למודע'י הוא צריך ומאהבה מסותרת אשר ביני לבינו דברו לא אשנה ע"כ נטיתי ידי להשיב על דברי דוד'י שני כתובי'ם בקשר אמיץ והלא מראש אציגה נא עמך מהנמצא אתי על הענין הלז אשר קרית'י לי תכף ליציאתנו מבה"ק וילקט יוסף דברות שתי'ם במה שנוגע לענין הדין וזה החלי בס"ד. עיקרא דהאי מלתא איתא בר"ה דס"ו ע"א תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין שאם יצא אינו מוציא ופירש"י ז"ל דהטעם דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא הוא משום דכל ישראל ערבים זה לזה במצות חוץ מברכת הלחם והיין שאינו חובה אלא שאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה ואין כאן ערבות שאינו חובה על האדם דלא ליתהני ולא ליבריך ע"כ וכן פירש הר"ן ז"ל. ומה"ט נמי כתבו התוס' בפ"ג שאכלו דמ"ח ע"ב ד"ה עד שיאכל גבי מ"ש שם אר"ח בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן וז"ל ותימא הרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכו' ותירצו בסוף דבריה' דגדול כי אכיל כדי שביעה מחוייב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בר"ה כל הברכו' אעפ"י שיצא מוציא וה"ט דכל ישראל ערבים זה בזה וה"ה בבהמ"ז אעפ"י שיצא מוציא וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו עכ"ל גם הרא"ש הביא דברי התוס' הללו שם ושוב כתב וז"ל מיהו בירוש' פ' מי שמתו גרסינן תניא כל מצות שאדם פטור בהן מוציאין את הרבים י"ח חוץ מבהמ"ז וכו' דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך ואפשר דמדרבנן הוא וקרא אסמכת' בעלמא ומצוה מן המובחר אם כולם יודעין לברך שיברך אותו שאכל כדי שביעה ואם אינם יודעי' יברך מי שאכל כזית להוציא אף שאכלו כדי שביע' עכ"ל:

ובצפייתי צפיתי להרב צרור החיים בהלכות ברכות פ"ה דפ"ה ע"ב שהקשה דברי הרא"ש אהדדי דבפרק מי שמתו כתב הרא"ש וז"ל דכיון דהבעייא לא איפשיטא אי נשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן אינן מוציאות לאחרים וא"ת דאפי' תימא דחייבות מדרבנן אמאי לא יוציאו מ"ש ממי שלא אכל רק כזית דגן שאינו חייב אלא מדרבנן ומוציא למי שאכל כדי שביעה דאורייתא וי"ל דשאני איש דהוי בכלל ערבות ועליו להצילו מן העון ולפוטרו מן המצות אף שלא אכל כלום והא דהצריכוהו רבנן שיאכל כזית דגן כדי שלא יברך ברכת הנהנין בלא הנאה אבל נשים אינן בכלל ערבות וכו' עכ"ל. הנה מטעם זה מוכ' הפך מ"ש בפ"ג שאכלו דאלו התם כתב דה"ט משום דכל ישראל ערבים זל"ז וה"ה בבהמ"ז וא"צ כזית אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו ואלו בפ' מי שמתו טעמא טעים דהא שהצריכוהו כזית ה"ט כדי שלא יברך ברכת הנהנין בלא הנאה. ותירץ הרב הנז' די"ל דהרא"ש כבר הרגיש מזה הדוחק ומייתי נמי הירוש' שהוציאו מן הכלל הזה לבהמ"ז דכתי' ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך דמוכח מינה דמי שלא אכל אינו יכול לברך כדי להוציא אחרים י"ח ומסיק דמדרבנן הוא שאינו יכול לברך אם לא אכל וקרא אסמכתא בעלמא. . וכיון שכבר הסכים דמדרבנן בעינן שיאכל כזית דגן כדי שיוציא אם כן קים לן ברכת המזון בכלל ברכת הנהנין שלא יברך בלא הנאה ושפיר כתב בפ' מי שמתו ע"ש. וע' בחידושי אנשי שם אשר סביב הרי"ף שם בפ' ג' שאכלו ולהרב יד אהרן סי' תפ"ד). וכתב עוד שם אך ק' טובא למרן ז"ל בב"י שכתב סי' קפ"ו לדעת הרא"ש דבה"מ לא דמייא לברכת הנהנין אלא לברכ' המצות דאעפ"י שיצא מוציא ולא צריך כזית דגן אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו א"כ אמאי הצריכו שם הרא"ש בסי' תפ"ד להקרותם מלה במלה הא בלא זה נמי יכול להוציאם כיון דבהמ"ז דמייא לברכת המצות. ולפ"ז מ"ש שם מרן ב"י ז"ל לדעת הרא"ש סותר למ"ש הכא איהו גופיה לדעת הרא"ש וצ"ע עכ"ל. ולפקע"ד אחרי המ"ר לדידי חזי לי דלא ק"מ דדברי מרן הקדוש בסי' קפ"ו שפתיו ברור מללו שכל מ"ש שם דבהמ"ז לא דמיא לברכת הנהנין אלא לברכת המצות וכו' ולא צריך כזית דגן אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אינו לדעת הרא"ש אלא אליבא דר"י הוא שכתב כן שהרי בתחילת דבריו כתב שם וז"ל שהרי מדברי התוס' והמרדכי והסמ"ג בפ"ג שאכלו מתבאר לך דהא דאמר ר"י דבהמ"ז אעפ"י שיצא מוציא לאו למימרא וכו' עכ"ל. הרי לך בהדיא שכתב דמדברי הרא"ש מתבאר שר"י סובר דלא דמייא לברכת הנהנין אבל הרא"ש גופיה ס"ל דדמייא לברכת הנהנין וכמ"ש סי' תפ"ד שהוא מדרבנן כמ"ש בפ' מי שמתו כמו שפי' הוא ז"ל בדעת הרא"ש כדי ליישב מ"ש בפ' מי שמתו למ"ש בפ"ג שאכלו זהו דעת מרן ז"ל ג"כ. ואדרבא יש לתמוה ע"ד הרב ז"ל דאם הבין בדעת מרן ז"ל