שולחן המלך על הרמב"ם לד

לברך אי מצד כל דור שלא נבנה וכו' ואי משום שאם היה לנו זכות לא היה נחרב מעולם אבל המת אי אפשר בלאו הכי כלומר דבין שהיה לנו זכות בין שלא היה לנו עכ"ז המיתה היא גזורה מן שמייא. ולפיכך דקדק וכתב טענת ואי משום שאם היה לנו זכות וכו' סמוך אהדדי דהמת אי אפשר בלאו הכי לומר דלא דמי מצד זה לחרבהמ"ק אם חיוב הברכה הלא היא מצד העבר ומש"ה לא מברכינן. אבל בסי' רי"ב אפשר דקאי ע"ע העתיד דהיינו החיוב הברכה כחרבן בהמ"ק היא מפני שלא שבו בתשובה. כן ג"כ בת"ה דומה בדומה ממש וכמדובר כנ"ל ע"ץ הדחק כדי שלא יהיו דבריו סיתראי נינהו אהדדי וק"ל:

והנה בהאי מימרא דר' אמי אשר הביאו התוס' דאין מיתה בלא חטא בגמ' דשבת שם שם איתותב סברת ר' אמי ומסיק בהפך דיש מית' בלא חטא ע"ש. והרב עין זוכר במדבר קדמות מערכת פ' אות ט"ו מ"ש משם רבינו האר"י זצ"ל דאין מיתה בלא חטא ע"ש. ומרן ב"י ז"ל שם בסי' רכ"ד כתב וז"ל והמית אתכם בדין כת' הר"י ואע"ג דקי"ל יש מיתה בלא חטא אפי"ה דינו דין אמת כי הוא יודע כל דרכי איש וכל דרכיו משפט ע"ש:

ולכאורה ק"ק דאפי' דנימא כדקי"ל יש מית' בלא חטא מ"מ שפיר אמרינן והמית אתכם בדין דהיינו בדין חטא חבירו כי כל ישראל ערבים זה לזה כידוע ונתפסים מכח הערבות איש איש בעון אחיו יומתו. ומ"ש יש מיתה בלא חטא ר"ל בחטא האדם עצמו אבל מת הוא בחטא חבירו כנ"ל. . ומעתה ניחזי אנן אי הכי דטעם שאנו מברכין בנוסח זה והמית אתכם בדין היינו בדין חטא חבירו כי כל איש ישראל ערבים זה בזה א"כ מצאה הקפידא מקום לנוח לכאורה דהתינח לבית ישראל אלו האנשים מצד שהם ערבים זב"ז אבל בנשים מתות על מה ועל מה ראו על ככה לטבוע חכמי ישראל מטבע זה לפי דרכנו נוסחת זו דוהמית אתכם כדין כיון דהנשי' אינן בכלל ערבו' וכמ"ש במס' ברכות ד"ך ע"ב א"ל רבינא לרב נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למנ"מ לאפוקי רבים י"ח ע"ש והלכה זו לא איפשיטא. ולפיכך פסקו כל הפוס' דנשים אינן מוציאות אחרים י"ח והקשה הרא"ש ז"ל שם מהא דאמרי' בפ"ג שאכלו דמ"ח דלהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ובשיעור כזית אינו חייב אלא אדרבנן ואפי"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דחייבים מן התו' וא"כ באשה נמי אעפ"י שאינם חייבות אלא מדרבנן תוציא אחרים שחיובם מן התורה. ותי' דלא דמי לאיש דאע"ג דלא אכל אלא שיעורא דרבנן דין הוא שיפטור אחרים מטעמא דאמרו דכל ישראל ערבים זה בזה ועליו מצווה וחיובו להצילו. אבל אשה איננה בכלל ערבות ולכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן ע"כ:

ואגב ארחין ראתה עיני להרב הגדול המלך שלמה נשיא נשיאי הלוי ז"ל בספרו לב שלמה הנד"מ בחא"ח סי' ט' פתקא אחת ששלח הרב שער אפרים ז"ל להרב שלמה הנז' והיא נדפסה ג"כ בס' ש"א סי' י"א שכתב וז"ל ואם יעיין מר באותו הדף בהרא"ש בהג"א שם וז"ל ונשים חייבות בבהמ"ז מן התורה אבל אינה מוציא' את האנשים שאינן יכולות לומר ברית ותורה ע"כ וזהו הפך הגמ' דברכות בפ' מי שמתו ד"ך המובא לעיל ע"ש בגמ'. . א"כ לפי"ז בעל הגא"ש מזכי שטרו לבי תרי שפסק דנשים חייבות בבהמ"ז דאורי' וא"כ לפי"ז מוציאה האנשים וא"כ למה פסק שאינה מוציאה את האנשים. ואין לומר מהטעם שאינן יכולות לומר ברית ותורה א"כ קשה על הגמ' שאמ' נפ"מ אם מוציא' האנשי' וכו' הלא מ"מ אינן מוציאו' שאינן יכולות לומר בו"ת וכו' וע"ש בתוס' עכ"ל ולענ"ד אחרי המ"ר מכ"ת וגדולה במקום אחד אפשר דבגמ' גופא לק"מ והוא דיכולין אנו לומר כמ"ש הרשב"ץ בס' מעין הברכות והרשב"א ז"ל דאע"ג דנשים ליתנהו בברית ותורה. אין שינוי במטבע הברכה דנשים נמי אומרות ברית ותורה בבהמ"ז הפך פי' התוס' ז"ל. וכ"כ הרב צרור החיים בה' ברכות פ"ה דכ"ג ע"ד ורכ"ד ע"ב שהרן ז"ל קאי לס' הרשב"א והרשב"ץ ז"ל לך נא ראה. והן עתה לעת בא לידי ס' קול אליהו ח"ב הנ"מ מזה ימים במספר ירחים ושם ראיתי את הלח'ש תשובה אחת מהרב בעל משאת משה מר אביו ז"ל ד"ח סי"א מחא"ח שהקשה להרא"ש שהוא הפך הגמ' וכקו' הרב ש"א ז"ל. ותי' עפ"י מ"ש התוס' ז"ל דהנשים לא מצו למימר ברית ותורה ומשו"ה אינן מוציאות את האנשים משום האי ברכת' לחודא ע"ש ועיין בתי כנסיות בסי' קפ"ו ס"א מ"ש ע"ר ש"א ע"ש:

ומשתכל הוית להרב שמע יעקב ז"ל בפ' ויצא דל"א ע"א שכתב וז"ל ומ"ש הרא"ש בפשיטות דנשים לאו בכלל ערבות יתכן דדייק לן מפשטא דקרא דכתיב וכשלו איש באחיו איש ולא אשה עכ"ל ע"ש. ותמהני עליו לכאורה דאלה הדברים אשר דבר הן הם הפך מוהרמ"ג ז"ל וה"ד הרב שנות אליהו בסוף הס' ארעא דישראל מע' הא' אות כ"ז שכתב דלפעמים דרשינן איש למעוטי אשה או קטן ולפעמי' ל"ד ופי' דכי כתי' איש ברישא דעניינא כמו ואיש אשר ישכב ואיש אשר ינאף אז דרשי' למעוטי. אבל כי כתוב בתר רישא דעניינא כגון כי ימצא איש גונב נפש לא דרשינן למעוטי מידי דאורחיה דקרא למכתב הכי יע"ש. וא"כ הכי נמי דוכוותא דקרא כתיב וכשלו איש באחיו בתר רישא דעניינא א"כ לא דרשינן למעוטי מידי דאורחיה הכי דקרא הויא:

אך אחרי ההתבוננות נראה דכלל זה של מוהרמ"ג ז"ל קשיא מכמה אנפי וכמו שהקשה הרב שנות אליהו ע"ש. גם אני אביא מן החדש דזהו הפך דברי התוס' ז"ל בפ' הישן רכ"ח רע"ב ד"ה השוה הכתוב אשה לחוש לכל עונשין שבתורה שכתבו דהיכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר הוא דאמרי' השוה הכתוב אשה לאיש וכו' דאהא מייתי לה בריש תמורה. אבל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה וכו' ובסו"ד כתבו א"נ משום דדרשינן בפ"ד וה' דמ"ד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין הוה ילפינן מיתה מנזיקין דכתי' בהו כי יגח שור איש ולא אשה ע"כ ע"ש. הרי הוא כמבואר מדברי התוס' ז"ל מרישא וסיפא. דאפי' כי כתיב איש בתר רישא דעניינא לעולם ממעטינן אשה שהרי בריש' קאמרו