שולחן המלך על הרמב"ם לג

שבתו ע"ש. איך שיהיה נמצא דהקב"ה הוא בעצמו מחיה מתים אחר בנין בהמ"ק שיבא משיח צדקנו ויגאלנו אמן כמ"ש רז"ל. ובשבת בפ' כל כתבי פי"ו דקי"ח ע"ב אמרי"ו משום רשב"י אלמלא משמרין ישראל שני שבתות כהלכתן מיד נגאלין שנאמר וכו' ע"ש. ורז"ל אמרו מכח הצדקה המתים עתידים להחיות וכו' וכן כל כיוצא בזה בדברי רז"ל כידוע ומעתה בין תבין הדמות דמיונ'ו כאריה והוא דאם היושבים בתשו' שלימה דהיינו שמשמרים את השבת כהלכתו מיד היו נגאלים ומיד מחיה מתים במאמרו וכ"כ אם היו עושים צדקה יחיו המתים. ונמצא שמה שידם מכל אחד ואחד אוחזת בעכ'ב מלתת צדקה כראוי וגם מלשמור את השבת כראוי כ"א ואחד שמירה מעלייא ולשוב בתשו' זו היא סיבת עצרון עצרו'ן מת"ה שהמתים בל יחיו. ולכן מצד דין זה פסק להלכה דהרואה קבר אביו אחר ל' יום צריך לברך ברוך דיין האמת דכל אחד מברך ברעה שלו ואומר עונותי גרמו אלה כי עצ'ר יעצ'ר אלהים ת"ה מכל המתים ועל הכל זהו שק' מתחית של אביו. דומיא דחבהמ"ק ממש ששניהם כאחד שוים בשיעורייהו זנ"ל לפי דמיונו מצד זה דוקא דחיוב הברכה מחבהמ"ק היו תהיה דוקא משום דאפשר היה שיבנה בימיו וכל מי שלא נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו. כן ג"כ הרואה קבר אביו דחייב לברך כאמור. אך אמנם אם חיוב הברכה היה ע"ע החרבה דהיינו דאם היה לנו זכות לא היה נחרב ומשו"ה ברוכי מברכינן. אזי ודאי ברואה קבר אביו פטור לברך משום דלא דמי והוא דבשלמ' חרבן בהמ"ק אם היה לנו זכות שלא היינו חוטאים לא היה נחרב כי עונותינו גרמה לנו חרבן בהמ"ק כידוע משו"ה מברכינן אבל מיתת אבותינו אינו בעבורנו כי איש בחטאו יומתו לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכמ"ש בש"ס אלא מיתתם הרי היא גזורה מזמן אדה"ר לפיכך אפי' על דבר קל שהוא חטא מתחייב מיתה וכמ"ש התוס' ז"ל בשבת דכ"ה גבי ההיא דאין מיתה בלא חטא וכו' שהקשו דאדרבא מיתה חמירא וראויה לבא על חטא ותי' דמיתה שאני לפי שכבר היא גזורה מזמן אדה"ר לפיכך אפי' על דבר קל שהוא חטא מתחיי' מיתה משא"כ יסורין ע"ש או אפשר שאפי' קודם בריאת העולם אלפים שנה התקין המות לבריות מיתה הכרחית וכמ"ש במד' תנחומא פ' וישב ע"פ לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם אמר ריב"ק אף הנוראות שאתה מביא עליהם בעלילה את מביאם וכו' כשברא הקב"ה את העולם מן היום הא' ברא מ"ה. מנין א"ר ברכיה שנאמר וחשך על פני תהום זה מה"מ המחשיך פניהם של בריות ואדם נברא בששי ועלילה נתלה שהוא הביא מיתה לעולם שנאמר כי ביום אכלך ממנו וכו' משל למי שמבקש לגרש את אשתו וכו' כתב גט ונכנס לביתו וכו' מבקש עלילה ליתנו לה. א"ל מזגי לי את הכוס וכו' מזגה לו. כיון שנטל הכוס א"ל ה"ז גיטך. א"ל מה פשעי. א"ל שמזגת לי כוס פשור. א"ל כבר היית יודע שאני עתיד למזוג לך כוס פשור שכתבת גט וכו' לפיכך אמר אדם לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם אלפים שנה היתה התורה אצלך דכתיב ואהיה אצלו המון וכו' וכתיב בה אדם כי ימות באהל אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב כך. אלא באת לתלות בי עלילה הוי נורא עלילה על בני אדם ע"כ. המורם מן האמור בין לפי דברי התוס' ז"ל דהמיתה היא גזורה מזמן אדה"ר. בין לדברי המד' דהמיתה היתה הכרחית קודם בריאת העולם . וא"כ אין לנו לברך דהמיתה אי אפשר בלא"ה אפי' שהיו כולם קדושים ובתוכם ה' וזכות היה להם עכ"ז סוף אדם למות. ונמצא דמצד זה אם היה היה חיוב הברכה כאמור איכא דין חלוקה בין רואה ישראל בחרבנן לרואה קבר אביו וזה פשוט:

אשר עפי"ז אפשר לתרץ בדוחק ובצער עמ"ש להרב מני"ח ז"ל בספרו הבהיר בקובץ קטן לקט הקמח דכ"ט שכתב וז"ל ברכת קברי ישראל אם נתחדש ח"ו מת שם אפי' תוך שלשים יום יחזור ויברך כ"כ בכ"י משם הנז'. וע' בהלק"ט ח"ב סי' קע"ח שכתב וז"ל הרואה קבר אביו אחר ל' יום אם יברך דיין האמת. תשו' לא דמי לרואה בתי ישראל בחרבנן דאחר ל' יום חוזר ומברך וכן ערי יאודה וכו' דחרבן כל זמן שרואה י"ל דיין האמת דאפשר היה שיבנה בימיו וכל מי שלא נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו. ואילו היה לנו זכות לא היה נחרב מעולם. אבל המת אי אפשר בלא"ה ומאחר שבירך בשעת חימום שוב אין להתאבל עליו ע"ד בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וכו' ע"ש. כנראה דחזר בו ממ"ש איהו גופיה בח"א סי' רי"ב דיברך עכ"ל ועמו הסליחה רבה אחרי אלפי אלפים לענ"ד לא דק היטב והוא דיש לדקדק עוד בדברי הלק"ט ז"ל לכאורה דעל מה ועל מה נקט חיוב ברכת חרבן בהמ"ק שלא כסדרן דתחילה הו"ל לכתוב ולמינקט טענת דאלו היה לנו זכות לא היה נחרב. ואח"ך טענה זו דכל מי שלא נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו. אך עפ"י האמור הנה נכון בדוחק :

והוא דלא חזר בו כמ"ש המני"ח ז"ל אלא הא והא איכא דמ"ש בסי' קע"ח שכתב דלא דמי לבתי ישראל בחרבנן מימר שפיר קאמר והוא דבחרבן בהמ"ק ממ"נ חיובא רמייא על האדם לברך בין שהחיוב היא מצד דכל דור שלא נבנה בימיו מכח שלא שבו בתשובה והו"ל כאלו נחרב בימיו:

ובין שהחיוב הוא מצד שאם היה לנו זכות לא היה נחרב עכ"פ משני הצדדים חייבים לברך על הרעה אבל במתים שכבר מתו מצד זה שהם אינם עושים דבר הגורם שממהר האלהים לעשות ולהחיות רוח נדכאים מכח שלא עשו כהוגן וכשורה ודין גרמא דעצירא'ה ת"ה מצד דין זה דוקא הם חייבים לברך על מיתת אביהם כי כל אחד ואחד אומר כי בשלי הרעה הזאת שלא קם אבי בת"ה אבל אם החיוב היא מצד אחר דהיינו שאם היה לנו זכות לא היה מיתת בעולם הא ודאי הרי הם פטורים לברך משום דהם לא הביאו המיתה בעולם אלא כך גזרה חכמתו ית"ש אלפים שנה קודם בריאת העולם וכדברי המ"ר. או שמומן אדה"ר הרי היא גזורה כפי דברי התוס' ז"ל לא כן בחרבן בהמ"ק ומשו"ה קא פסיק ותני בסי' קע"ח דלא דמי לחבהמ"ק דאלו בחבהמ"ק איכא תרי טעמי