שולחן המלך על הרמב"ם לב

אלו עשה יעשה אלהים נפלאות גדולות תח"ה וגשמים ויציאת הולד לאויר העולם מש"ה מסירת הג' מפתחות הללו לכל מלאך או שרף אינו אלא ע"י הקב"ה דוקא יד ליד. ותכף לאמירת הענין היה חוזר המפתח בידו של הקב"ה דוקא ולא נמסרו לשליח לא לעשות מעשה. ולא כדי להמסירם לאחר. . ובא למעט למ"ט שנקרא שליח כמ"ש במד"ר בכמה מקומות. וכמו שנראה ג"כ מדברי הרמב"ן ז"ל בפי' בס' בא שכתב וז"ל דבמ"ש המגיד אעשה שפטים אני ולא שליח שם רמז למעוטי מ"ט שנקרא שליח וכו' ע"ש. וה"ט דאתא למעוטי משום שמ"ט שמו כשם רבו כמ"ש בסנהדרין דל"ח א"ל ההוא מינא לרב אידי כתי' ואל משה אמר עלה אל ה' עלה אלי מבעי ליה א"ל רב אידי זה מ"ט ששמו כשם רבו שנאמר הנני שולח מלאך לפניך וכו' כי שמי בקרבו. א"ל ההוא מינא א"כ ניפלח ליה א"ל כתי' אל תמר בו אל תמירני בו הימנותא בידן דאפי' בפרוונקא לא קבילנוהו דכתי' אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה וכו' ע"ש הרי הוא כמבואר בא"ר לח'י רוא'י בדברי הש"ס דכל המלאכים אין שמם כשם רבם זולת מ"ט ששמו כשם רבו בשם הויה ב"ה והרב הגדול אביר יעקב שאול המלך בספרו המשובח והמפואר קול יעקב ז"ל בדרוש הג' לש"ה ד"ט ע"א מה שפי' בזה ע"ש וא"כ לזה בא למעט למ"ט שנקרא שליח ששמו בשם רבו שאם היה מוסר הקב"ה הג' מפתחות הללו ביד מ"ט כדי לעשות מעשה או כדי להמסירם לשליח אחר בעת שירצה איכא ספקא ח"ו לו' שהם ב' רשויות וכס' ההוא מינא א"כ ניפלח ליה וכו' מש"ה מסירת הג' מפתחות הללו שע'ם שלש אלה עשה יעשה אלהים נפלאות גדולות ובאלה ממהר האדם יותר לו' שהם ב' רשויות ח"ו כמובן. הן הם בידו של מקב"ה דוקא שלא נמסרו לשליח שנק' מ"ט כדי להמסירם לאחר או לעשות מעשה. ולעולם כי לכל מלאך ושרף היה מוסר הקב"ה את הג' מפתחות הנז' כיון שאין שמם כשם רבם ובהם אין חשדא כלל לו' שיש ב' רשויות וכסברת ההוא מינא וכו' ותכף לגמרת הענין היה מוסר המלאך בידו של הקב"ה המפתח יד ליד דוקא וז"ש ג' מפתחות בידו של הקב"ה תדיר דוקא שלא נמסרו לשליח למ"ש וכאמור:

והנה לפי פשט הסוגייא דכונת ג' מפתחות בידו של הקב"ה הוא שלא נמסרו לשום שליח מעולם תבט עיני להרב בעל דרך השער הנדפס מחדש בדקצ"ח ע"ג מס' דרכי הי"ם ז"ל שהק' דאיך הקב"ה בכבודו ובעצמו מחיה מתים כיון שהוא כ"ג וכ"ג אינו מטמא לבנו. ויהי כמשיב קו' הלזו כלפי מ"ש התוס' ז"ל בפ' השוכר את הפועלים גבי ההיא דר"ש דאשכחיה לאליהו דאזיל בבי קבריה א"ל לאו כהן הוא מר שהק' דאה"ן איך החיה אליהו את בן הצרפית. ותי' כיון דהיה נביא יודע שיהיה עתיד להחיות אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ע"ש. וא"כ תשו' הלזו היא מוצאת למה שהקב"ה בעצמו מחיה מתים מאחר שיודע שעתידין להחיות ובזה פי' כמה דרשות ע"ש. . ואחרי המח"ר הראויה אליו לע"ד דמיונו דמר לא ידענא ואין הנדון דומה לראיה כי רב המרחק ביניהם והוא דבשלמא התם את בן הצרפית לא היה כח ביד אליהו להחיות בן האלמנה כי אם ע"י בכבודו ובעצמו ואינו יכול להחיות את הנפש לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח לפיכך בתוכו יטמא משום פקוח נפש ומותר משום דלא אפשר בלאו הכי. אבל הקב"ה ית"ש הרי הוא יכול להחיות רוח נדכאים ומחיה מתים על ידי מלאך או שרף או שליח שיכול למסור מפתח של תחיה ביד אחר ולא יעשה הוא בעצמו כמו שמצאנו ראינו שמסר מפתח של גשמים ושל תחיה לאליהו ואלישע כמ"ש התוס' ז"ל שם שם. וא"כ עדיין הקו' במקומה עומדת:

איברא דיש להקשות ממאי דאיתא בפ' ב' דנזיר אמר ר"י האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם משום קרובות ומודה ר"י באשה שאין לה בת ולא בת הבת וכו' ואעפ"י שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר שעשאו שליח לא חיישינן שמא קדש את המגורשת וזו הו"ל אחותה דמלתא דלא מצי עביד איניש בשעה שמינהו לשליח לא מצי משוי שליח ואפילו אם קדשה השליח אינה מקודשת לפיכך אחותה מותרת ע"כ. וא"כ לפי"ז דמלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח איך יוכל הקב"ה לעשות שליח להחיות מתים כיון דהוא כ"ג ואיהו לא מצי עביד. גם השליח לא מצי עביד. אך לזה י"ל במ"ש להרב קול אליהו בח"א בחא"ה סי' ט"ז דף ס"ח ע"א ובס' שנות אליהו דרוש ו' לשבת כלה די"ט ע"ב שיצוא יצא לחלק בזה ואמר מר דע"כ לא אמרינן מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח אלא במלתא דלא מצי עביד איהו וגם אם עשאו הרי הוא כאילו לא נעשה ואינו עשוי וכלא חשיב כגון דאף אם קדש הוא את הנשואה אינה מקודשת ואין תופסין בה קדושין ולא חשיב מעשה. בהא הוא דאמרינן דכיון דאיהו גופיה אם היה עושהו אין במעשיו כלום ולא חשיב מעשה גם שלוחו אינו חשיב שליח לדבר זה משום דלא עדיף גברא דאתי מחמתיה מיניה דידיה. אבל במלתא דאיהו לא מצי עביד משום איסורא דהתורה אסרה לעשותו בהא ודאי משוי שליח ושלוחו מקרי שפיר וחשיב ההוא מעשה מעשה את"ד ז"ל ע"ש. והשתא ממילא מתרצתא קו' והוא דזהו שהקב"ה לא מצי עביד להחיות מתים לאו ה"מ דאם היה מחיה מתים בכבודו ובעצמו אין במעשיו כלום ולא חשיב מעשה ח"ו חלילה. אלא מה שהקב"ה לא מצי עביד ה"מ איסורא דהתורה אסרה שכ"ג אינו מטמא לבנו. בהא ודאי מצי משוי שליח ושלוחו מקרי שפיר וחשיב ההוא מעשה מעשה וכאמור ומדובר ועיין להרב תנא דאורייתא בספרו הנחמד פ"ד ז"ל מ"ש בזה והרב קול שמואל ז"ל בס' אמור דס"א סו' ע"ב רצה ליישב לדברי הפ"ד ז"ל ולפע"ד אין תי' עולה נכון שהרי כל מה שהתירו הפוס' להטמא עד שיסתום הגולל ולא יותר. היינו שאפי' עדיין היא שלם ולא חסר ואפי"ה אסרו. כן ג"כ בהקב"ה דאסור אף שהוא שלם וכמובן ע"ש והרב יקרא דשכבי ז"ל בדרוש כ"ו דס"ג ע"ג שתי' לעיקר הקו' דענין תחיית המתים אינו צריך שהקב"ה יחיה המתים בידו אלא מחיה מתים במאמרו ממכון