שולחן המלך על הרמב"ם קנא

ולעד"ן לומר דאפשר דל"פ הרב מוהר"י וייל עם הט"ז ז"ל דנדון הרב מוהר"י וייל איירי דנשבע בכולל שלא לגלות לשום אדם אזי חל השבועה וצריך התרה כמו שהוא הדין במי שנשבע שלא לאכול מצה כמבואר בפוסקים ז"ל עוד נלע"ד להכריע כמוהר"י וייל ז"ל דצריך התרה דהן אמת דהרמב"ם והסמ"ג והחינוך ז"ל סברי דמ"ע הוא להעיד וא"כ כשנשבע שלא. להעיד נשבע לבטל את המצות הוא ברם איכא מאן דסברי דלאו מצות עשה הוא וכמו שבארנו לעיל וא"כ נעשה כמי שנשבע על מצות דרבנן דחל השבועה וצריך התרה כמבואר בש"ע י"ד שם בסי' רכ"ח ואפי' דהוא מחלוקת ספק שבועה להחמיר ולכן כתב מוהר"י וייל ז"ל דצריך התרה פי"ז ה"א מי שהעידו לו וכו' וכל המעיד מפי אחרים ה"ז עד שקר ועובר בל"ת שנא' ל"ת ברעך עד שקר:

הוה עובדא באיש אחד שבא לבית דינינו ושאל מאתנו שראובן יש לו תביעה על גוי ורצה ממנו שילך לפני ערכאותיהם ויעיד על ישראל כיון שמה שתובע מהגוי הוא אמת והאיש הזה לא רצה ללכת בלתי רשות ב"ד כיון שהאמת הוא שהוא אינו יודע כלום מהתביעה ששואל ראובן מהגוי כי אם עפ"י ראובן ואמרנו לו שלא ילך מתרי טעמי חדא משום דמי יימר דראובן התובע לגוי תביעתו היא אמת. ועוד דאיכא חילול ה' בדבר דכיון דהגוי יודע דהישראל המעיד אינו יודע מזה הענין כלום איכא ח"ה בדבר. ואפי' אם יהיה . הדבר שהוא אמת כיון שהמעיד הוא אינו יודע אינו יכול להעיד ויש בו משום מדבר שקר תרחק וכמ"ש מור"ם ז"ל סי' כ"ח ס"א וז"ל ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע אעפ"י שאמרו לו אדם שיודע בו שאינו משקר ואפי' אמר לו בא ועמוד עם עד אחר שיש לי ולא תעיד רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי לא ישמע לו עכ"ל ופסקו הטור והרמב"ם ז"ל בפרקין והרי"ף בפ' שבועת העדות והיא ברייתא שנוייה שם בדל"א ע"א דתני הכי מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד א' מנין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק האי מדבר שקר תרחק נפקא הא ודאי שקורי קא משקר. ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר אלא כגון. דאמר ליה ודאי חד סהדא אית לי ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי דהא לא מפקת מפומך שיקרא אפי"ה אסור משום שנא' מדבר שקר תרחק ע"כ. וא"כ הכא שמעיד בדבר שאינו יודע ודאי דעובר משום לא תענה ברעך עד שקר ואינו יכול להעיד ואין לומר דכשהעדות הוא לתועלת ישראל דיכול להעיד בעד הגוי דזה אינו דמאי שנה כיון דעכ"פ הישראל אינו יודע מזה כלום הרי הוא עובר משום עד שקר ומשום מדבר שקר תרחק:

(אה"ן ס"ט הנה עמ"ש עט"ר מז"ה מרן המחבר ז"ל דאף דהוא לתועלת ישראל אינו יכול להעיד בעד הגוי דעובר משום לא תענה ברעך עד שקר כנז' סעד מצאתי במה שראיתי לה' מנחה בלולה ז"ל הביאו הרב שנות חיים ז"ל בס' יתרו שני ד"ף ע"ד ע"פ לא תענה ברעך שדקדק שהיל"ל לא תענה באחיך עד שקר וכ' שהוא להורות שגם נגד הכותי אסור להעיד שקר שכן מצינו שג"כ אוה"ע נקראו רע דכתיב במצרים וישאלו ממצרים איש מאת רעהו עכ"ל ובמ"א תמהתי על דבריו דהוו הפך השס' בכל דוכתא דדרשינן רעך ולא גוי ודוק):

ה' ממרים פ"ו ה"ט והמכה בנו הגדול וכו' (עיין מ"ש עט"ר מז"ה ז"ל לעיל בפ"ו מה' דעות ה"י):

ה' אבל פי"ד ה"ג כופין ללויה כדרך שכופין לצדקה וכו' הכי תנייא בסוטה דמ"ו ע"ב תנייא היה ר"מ אומר כופין ללויה ששכר לויה אין לה שיעור וכו' וראיתי להגאון מוהרש"א ז"ל. שם בח"א שכ' וז"ל ולא שייך למימר כאן כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה דהיינו בצדה שמפורש בתו' גבי צווי שלה כמו כבוד אב ואם כדאמרי' בפ' כל הבשר דק"י ע"ב מש"כ שכר לויה אינו מפורש בתורה ע"כ:

וראיתי למוהר"י פ'ייתוסי נר"ו בספר ברית יעקב שם בחי' לסוטה שרצה לתרץ עמ"ש התוס' בב"ב ד"ח ובכתובות דמ"ט משם ר"ת דהא דאכפייה רבא. לר"ן ב"א היינו בדברים וא"כ הכא נמי הכפיה היא בדברים. ואחהמ"ר נעלם מניה מ"ש הריב"ש ז"ל בסי' ר"ן דהיכא דאמרו בגמ' כופין לא אמרי' שהוא בדברים ושאני ההיא דר"ת דאיירי אחר מעשה שנעשה יע"ש:

(אה"ן ס"ט עיין להמרדכי ז"ל בכתובות ריש פ' המדיר סי' קצ"ד דכ' דכופין היינו בשוטים ובסי' ר"ד כ' וז"ל וכולהו כיפינן להו בשוטים דאילו בדברים וכו' מיהו בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כיפינן אלא בדברים בעלמא כדפ' לעיל ולא בשמתא דשמתא חמירא מנגידא וכו' אבל הרמב"ם אומר משם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל עלינו גזרה שלא לשאת ולתת עמו וכו' אבל לנדות לא וכן עשה ר"ת מעשה באחד שלא היה מאותן שכופין להוציא ונדהו עד שנתן גט ופסל אותו הגט וציוה לעשות לו גט אחר עכ"ל. דממשמעו' דבריו אלו נראה שלא הזהיר ר"ת שלא לנדותו כ"א דכופין בדברים בעלמא היינו במקומות דתני בש"ס יוציא אמנם במקום דתני כופין משמע דס"ל לר"ת דהוי כפייה בשוטים דבדברים לא יוסר עבד וקשה לכאורה דדבריו הוו סתר'אי ממ"ש איהו גופיה בכתובות דמ"ט ע"ב ד"ה אכפייה דהקשו דאיך כפה אותו בשביל צדקה וכו' ותי' וכו' הרי מבואר דס"ל לר"ת דהגם דאמרו בשס' כופין אפי"ה אוקי לה ר"ת דהוי בדברים:

וראיתי לה' מוהר"מ שיף ז"ל ז"ל בחי' לכתו' שכ' ע"ד התוס' הנז' וז"ל אכפייה וכו' בדברים ובדלא אמיד מימר אמרי' ליה ניחא. לך וכו' משא"כ באמיד כייפינן בדברים קשים בנזיפה וגערה שעובר על מצות צדקה וכו' יע"ש וכונתו