שולחן המלך על הרמב"ם קמט

שהבע"ד הביאו או מזכיר לו הדבר משום שוחד אבל בהני חרי עובדי דפרח גדפא וכיסה רוק שבשעה שבאו לדין לא היה בדעתם לעשות שום דבר עם הדיין אלא כשבאו שם וראו שפרח גדפא ורוק שהיה מושלך לפניו ומשום כבוד הדיין עשו זה ואפי"ה פסלוהו לדינא הוי רבותא טפי ולכך נקט הטור הני תרתי ותו לא. ומאי דלא נקט הטור מעשה דשמואל דהוא עבר במברא והב ליה ידיה וכו' היינו נמי משום רבותא דק"ו הוא דבהב ליה ידיה ה"מ דנהנה בגופו משא"כ פרח גדפא וכיסה רוק שלעצמו לא עשה כלום זה נלע"ד. ומן התימה על הרב"ח ז"ל שהבין בדברי רבינו הטור ז"ל פי' אחר ועשה מחלוקת בדבר דבמ"ש ניחא ואפושי פלוגתא לא מפשינן. וכנ"ל שהוא דעת הרא"ש ז"ל מדהביא בפ"ק דסנהדרין ד"ז הנך תלת עובדי דשמואל דעבר וכו' ופרח גדפא וכסיה רוקא ולא הביא הך דאייתי צנא דפירי וראשית הגז דאושפיזכניה דרב ע"ש . אלא דלהרמב"ם ז"ל קשה אמאי לא הביא הך דאושפיזכניה כיון דהביא כל הנך עובדי:

(אה"ן ס"ט ולע"ד נראה ליישב ולו' דמאי דהביא הנהו עובדי דוקא ולא הביא ההיא דאושפיזכניה היינו משום דבהנהו עובדי היה דבשעה שבאו לדון עשו הנאה לדיין משו"ה כיון שנהנה באותה שעה ודאי דאין לך שוחד גדול מזה ופסול לדון ולא ממידת חסידות הוא כי אם מדינא וכמ"ש ה' המגיד ז"ל שם דהוו מדינא יע"ש אמנם בהא דאושפיזכניה שלא היה הנאה שעשה לרב באותה שעה שבא לדון אלא היה מקדם קדמתא דאפ' שכבר נשכח מרב ההיא הנאה שעשה לו עד שהוצרך להזכירו החסד שעשה עמו כמ"ש רש"י ז"ל שם אי אתה זכור וכו' יע"ש אפ' דס"ל לרבינו ז"ל דמאי דנמנע רב מלדונו לאו מדינא היה אלא משום חומרא דחסידות דוקא וכמ"ש התוס' ז"ל שם כיון דלא היה ההנאה באותה שעה שבא לדון ומשו"ה לא הביאו הרמב"ם ז"ל כיון דאיהו ס"ל בכל הני עובדי דהיינו מדינא וכנ"ל א"נ אפכא היה אפ"ל דמאי דלא הביאו הרמב"ם ז"ל ה"מ דפשוט הוא דפסול לדונו דמק"ו יוצא דהרי בצינא דפירי וראשית הגז הגם דלא קבילו מנייהו אפי"ה פסלינהו לדינא משום חשש דמקרבה דעתייהו כ"ש בהך דאושפיזכניה דהו"ל הנאה גמורה על היותו בביתו דודאי דפסול לדונו. אלא דזה דוחק דהרי כבר הביא נמי עובדי דהוו בהו הנאה גמורה דהיינו הך דמברא ורוקא וגדפא. וק"ל):

ה' עדות פ"א ה"א העד מצוה להעיד בב"ד וכו' וכן כתב בספר המצות שלו במצוה קע"ח שהוא מ"ע וכן מנאה הסמ"ג ז"ל עשין ק"ח והחינוך ז"ל בפ' ויקרא שהוא מ"ע להעיד ומוהר"ש יונה ז"ל הקשה וז"ל דמהיכן למדו דהיא מ"ע להעיד דילמא ה"ק קרא אם לא יגיד דוקא ונשא ועונו ואם יגיד לא ישא עון אבל לעולם שלא יקיים מ"ע עכ"ל והביאו הברכ"י ז"ל וע"ש מה שתירץ משם זוהר הרקיע ע"ש וראיתי להרב מרכבת המשנה ז"ל שתירץ בריש הל' עדות דלאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא כל קושייתו מהרב שי למורא הוא דבכתוב לא יש לא עשה ולא לאו כי אם העונש מפורש וא"כ לא דמי לשום לאו הבא מכלל עשה דאיכא בתורה כאשר יראה עיני המעיין והנמקי יוסף ז"ל כתב משם הרא"ה דאינו חייב להעיד לחבירו אלא ממדת ג"ח עכ"ל ועיין להרב ב"ח ז"ל מה שתמה עליו יע"ש ועיין להרב בית אברהם ז"ל שכבר ישבן יע"ש:

אך את זה מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל בפ' ויקרא ש' ס"ח שכ' וז"ל מאן דידע בסהדותא דחבריה מיחייב למיזל ואסהודי ליה ואי לא מסהיד ליה קאי באיסורא שנ' ונפש כי תחטא וכו' ע"כ נר' בהדיא דסובר דאינו מצות עשה רק איסורא בעלמא וכמ"ש מוהר"ש יונה ז"ל וכן ראיתי שפי' בס' תועפות ראם למוהר"י פארדו ז"ל הנ"מ חיבור על השאלתות וכתב וז"ל ומה שביים ואי לא אסהיד ליה קאי באיסור בא לאפוקי מדברי הרמב"ם והסמ"ג דנר' דאיכא מ"ע בהעדאת העדות וכו' יע"ש באורך האמנם זו היא שקשה להשאלתות מהך ראיה שהביא מוהר"י אלמידה ז"ל בסי' ג' להכריע שהוא מ"ע מהך דתנן בפ"ג דשבועות גבי שבועת שוא אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך ופרש"י הוא מוכרח דטעמא דהוי שבועת שוא הוא משום דנשבע לבטל את המצות ודוקא במצות עשה הוא דאמרי' דאין שבועה חל על שבועה דמושבע מהר סיני הוא אבל מצוה דרבנן או אסורא בעלמא אפי' מן התורה לא חשיב מצווה ועומד וחיילא שבועה עכ"ל ולכאורה נר' דהיא ראיה שאין עליה תשובה. האמנם אחר ההתבוננות נלע"ד דאין ראיה מכאן והוא במ"ש להתיו"ט שם שפי' במשנה זאת לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מה' שבועות לבטל את המצוה וכו' שלא יעשה סוכה וכו' וכן הנשבע שלא העיד וכו' ה"ז לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד. וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא שאין בידו שלא ידע לו עדות דלדבריו אפשר לפרש דשלא נעידך תרתי משמע שלא נדע לך וזה אי אפשר וכן משמע ג"כ שלא נעיד מה שיודעים והיינו לבטל המצוה ולפי שיש בה ג"כ משמעות שלא נדע וכו' כדאמרן הילכך תני ליה קודם נשבע לבטל וכו' עכ"ל:

אמור מעתה דהשאלתו' ומוהר"ש יונה ז"ל סברי דהא דתנן שבועה שלא נעידך פירושו הוא דוקא שלא נדע לך עדות דהיינו דבר שאי אפ' דהוי שבועת שוא דכיון דהתנא תני לה בהדי חלוקות דנשבע על דבר שאי אפשר ולא תני לה ג"כ בהדי דנשבע לבטל את המצוה ש"מ דביטול מצוה ליכא כיון דאינו מ"ע ולא ס"ל כמ"ש התיו"ט ז"ל אלא החיוב הוא משום דבר שאי אפשר דוקא עוד נלע"ד לומר דאפי' דנאמר דהעדאת עדות אינו מצות עשה אפי"ה אם נשבע שלא להעיד לא חלה השבועה כמי שנשבע לבטל את המצות כיון שהאיסור הוא מפורש בתורה אם לא יגיד וכו' ועיין למוהרשד"ם תי"ד סי' פ"ו ולהרב מקור ברוך ז"ל סי' ך' ול"ד ואין הפנאי מסכים עמדי לעמוד על שורשן של דברים:

עוד ראייה אחרת מביא מוהר"י אלמידה ז"ל להכריע שהוא מ"ע להעיד מהא דאיתא פ' שבועת העדות דף ל' ההוא צורבא מרבנן דידע