שולחן המלך על הרמב"ם קמח

ה"מ היכא דלא נודע דטעו וכו' וכ"ש הכא דקבלינהו לעשות דין ועשו פשרה דאדעתא דהכי לא קבלינהו יע"ש הרי לך בהדייא דזה הוי יותר רבוותא ממ"ש מוהרשד"ם ז"ל ומן התי' איך אשתמיט מניה דמר דברי המרדכי הנז' וצ"י:

פכ"ג ה"א לא תקח שוחד וכו' אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור וכו':

והנה אם אחר שדן הדיין את הדין קיבל איזה מתנה מהבע"ד על שהפך בזכותו אי נקרא זה שוחד ואסור לא נתבאר בדברי רבינו האמנם מור"ם ז"ל בח"מ סי' ל"ד סי"ח הביא משם הרא"ש ז"ל וז"ל דיין שדן כבר ובא הבע"ד ליתן לו מתנה על שהיפך בזכותו אסור לו לקבל וציין המציין (כ"מ מאשירי סו"פ זה בורר) והנה דברי הרא"ש ז"ל הם אמאי דאמרי' התם בסנהדרין דכ"ז ע"ב קם בר חמא ונשקיה לכרעיה וקביל עליה כרג"א דכולהו שניה שכ' וז"ל וקיבל כרג"א דכולהו שני לדבר בעדו אל המלך לפוטרו מן המס ובלא"ה פטירי רבנן מכרג"א הילכך לא הוי כשוחד מאוחר עכ"ל. וראיתי לה' כנה"ג ח"מ סי' ט' הגה"ט אות ח' שכ' וז"ל ויר' שהרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה שסובר דת"ח פטורין מכרג"א אפי' אמר המלך שיתן כל אחד כסף גולגלתו כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דבתרא והבי"ד רבעה"ט ז"ל בטור זה סי' קס"ג סי"ב אבל לדעת הרמב"ן ז"ל שהביא שם רבעה"ט סי"א שאם המלך אמר שיתן כל אחד כסף גולגלתו שחייב הת"ח לפרוע הכרג"א והביא ראיה מהך עובדא דב"ח וכמ"ש בחי' לבתרא הבי"ד ר' בסי' קס"ג מאי איכא למימר ודוחק לומר שהרמב"ן סובר שמותר לקבל מנחה אחר שדן את הדין. ותו קשה לדעת הרא"ש ז"ל כיון שר"פ היה פטור מן הדין מכרג"א שהיה ת"ח נהי דאין איסור בדבר במת שקיבל שיפרע ב"ח כרג"א שלו כיון שלא היה חייב מן הדין מה תועלת היה לו שב"ח יפרע בשבילו ושמא תאמר ממידת חסידות רצה לפרוע אעפ"י שהיה פטור מן הדין אין זה נכון דמאי מדת חסידות איכא כיון שהוא לא היה פורע הכרג"א קודם עובדא דב"ח וכו' ואף אם תאמר דר"פ היה פורע כרג"א מקודם עם היותו פטור ממדת חסידות ואחר מעשה דב"ח נכנס ב"ח במקומו לפרוע אותו מדת חסידות שהיה פורע ר"פ וכו' גם זה אינו נכון דאם הוא ממידת חסידות היה פורע מה שאינו חייב מן הדין איך קיבל עליו שיפרע בח' בעבורו ולא יחוש למדת חסידות שלא ליהנות משום אדם וכ"ש אחר שזכהו שנר' כשוחדא וכו' עכ"ל. אה"ן ס"ט עיין להרמ"ז בדרשותיו דרוש א' לנשואין מה שתמה ע"ד מרן החבי"ב ז"ל הללו ועיין להרב או"ת ז"ל שם:

והרב אורים ותומים ז"ל בתומים סקי"ח חי' וז"ל ויותר נראה דהרמב"ן והרא"ש אזלו לשיטתם בהא דאמרינן בפרוע חובו של חבירו שלא מדעתו דמ"ד דפטור יליף לה ממודר הנאה מחבירו פורע את חובו אפי' בב"ח דוחק דהוי מבריח ארי וא"כ אמרו באיסו' נדרים שהוא איסור חמור של תו' מכ"ש דאמרו בכאן שהוא רק נראה כשוחד או הטלת שכר על דינו דודאי יותר קל מנדרים ופשיטא דמותר ולכן להרמב"ן אפי' דב"ח קבל היינו דפרע להמלך המס בשביל ר"פ בלי שאמר לו ר"פ לפרוע וא"כ הוי פורע חוב של חבירו וזהו מותר במודר הנאה וכ"ש בזה ולק"מ אבל הרא"ש ז"ל אזיל לשיטתו לקמן בסי' קכ"ח דחייב לפרוע ואסור במודר הנאה וכו' א"כ אף בדיין אסור ולכך הוצרך הרא"ש לומר דת"ח פטורים מהמס וכו' וכל אחד אזיל לשיטתו וכו' ולמדנו מזה כלל שלא תמוט כל שבנדרים מותר ולית ביה משום הנאה אף בדיין מותר ובפרט לאחר שדן וכו' עכ"ל ואחרי המ"ר דבריו תמוהים בעיני מכמה אנפי חדא דהא שם בסי' קכ"ח ס"א כ' מור"ם ז"ל וז"ל וי"א דוקא כשפורע לישראל אבל אם פרע לגוי חייב לכ"ע עכ"ל והן אמת שהרב ש"ך סי' ק"ו חלק עליו בדין זה דכ' שלאו כ"ע מודו והוי ספיקא דדינא עש"ב א"כ כפי"ז צריכין אנו לומר שדעת הרמב"ן ז"ל הפך מור"ם ז"ל ועוד דלו יהיה שדעת הרמב"ן ז"ל הפך מורם ז"ל בזה הא איתא התם בסי' קכ"ח ס"ב אין לך נתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה וכו' הרי זה חייב לשלם לו ע"כ נמצא דכשפרע בשביל חבירו המס הקצוב על כל איש חייב לשלם לו ואם הוא מודר הנאה עבר על הנדר ובהאי דינא כ"ע מודו וה' התרומות בשער מ' הביא הך דינא בשם הרמב"ן וכ' הסמ"ע שם בסי' קצ"ח הקו' דלריבותא נקט נתפס וכ"ש כשפרע מדעתו יע"ש וא"כ הא דב"ח היה שפרע כרג"א שהוא מס הקצוב על כל איש ואיש וכמ"ש הרמב"ן בחי' לבתרא וא"כ אין לך הנאה גדולה מזו ועיין בס' בני יעקב דקע"ז סע"ב ועוד אל השלשה לו בא דכפי דברי הרב תי' לא יגהה מזור אלא להרמב"ן דוקא אבל לר"ח ז"ל דקאי בשי' הרמב"ן ז"ל דחייב לת"ח בכסף גולגלתא כמו שהביאו הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא בפורע חובו של חבירו שלא מדעתו קאי בשי' הרא"ש ור"ת ז"ל דחייב לשלם וכמ"ש התוס' משמו בפ' שני דייני גזירות דק"ח ע"א בד"ה הא מני חנן היא וכן הביא הרא"ש ז"ל שם וכן הביא הב"י ג"כ בסי' קכ"ח ע"ש דמאי יענו שפתי צדיק סו"ד שדברי הרב צל"ע טובא (אה"ן ס"ט ועיין להרב ברכי יוסף ז"ל שם באות ט' ה"ב וכשם שהלוקח עובר וכו' אלא אפי' שוחד דברים ומעשה בדיין אחד וכו'. הנה י"ל בדברי רבינו ז"ל דאחר שהביא כל הני עובדי האמורים בפ' ב' דייני גזירות דק"ה כיע"ש למה לא הביא נמי הך עובדא דאיתא בסנהדרין ד"ז ע"ב אושפיזכניא דרב אתא לקמיה לדינא א"ל לאו אושפיזכניה את א"ל אין א"ל דינא אית ליה . א"ל פסילנא לך לדינא וכו' יע"ש. וכמו כן יש להרגיש על רבינו הטור ז"ל דלא מייתי כל הנהו עובדי דאיתא בכתובות שם כי אם דוקא הא דאמימר דפרח גדפא ארשיה והא דמר עוקבא דהוה יתיב ושדי רוקא קמיה וכו' דצריך להבין דאמאי נקט הני תרתי ותו לא ולע"ד נראה לומר בדעת הטור ז"ל דלרבותא נקט הני תרתי דוקא והוא דהני עובדי דאייתי ליה צנא דפירי וכן הא דראשית הגז היינו דכשהביא זה הדורון כבר היה בדעתו לדון לפניו וכמ"ש דינא אית לי ואמינא אגב אורחיה אייתיה ליה למר וזה נראה כמו שוחד ממש וכן הא דאושפיזכניה שהזכיר לו החסד הבע"ד כמו שפירש"י ז"ל שם וא"כ נראה בפירוש בכל הני עובדי