שולחן המלך על הרמב"ם קמו

במשפט שלאחד ישפוט ולא' לא ישפוט וזהו העול שלא' שופט ולא' אינו שופט כלל לזה אמר בדין ר"ל לא מבעייא שאם אינו שופט כלל שזהו עול אלא אפי' שופט ומקל' הדין בכח סבר' שחוש' שעוש' מצוה כמו שמפר' והולך עני הוא זה וכו' בן גדולים הוא זה וכו' אעפ"כ נקרא עול והוציא זה ממ"ש לא תעשו עול במשפט שהיל"ל לא תשפטו עול מאי לא תעשו עול במשפט אלא כלומ' לא תעשו עול בכח הדין והמשפט באמור עני הוא זה וכו' עשיר הוא זה וכו' דאלו אמר לא תשפטו עול הוה משמע שגוף המשפט המעוקל הוא הנקרא עול השתא דאמר לא תעשו עול במשפט קרינן לא תעשו עצמיכם להקרא עולים בשביל קלקול המשפט וכאלו כתיב צירי תחת התי"ו שלא תעשו עכ"ל. וכן נר' שהבין מוהר"א ממיץ ז"ל בס' יראים בעמוד הדיינים סי' רל"ח יע"ש היטב. הרי בהדייא דהבין הרב ז"ל דהת"כ סובר דכונת הכתוב כך הוא דהדיין לא יעשה עצמו עול והיינו לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול שאם נושה פני דל או מהדר פני גדול נעשה עול וא"כ עיקר הלאו הוא לא תשא וכו' והטיית משפט נפקא מלא תטה משפט דוקא. ועיין להרב מלאכת הקדש בביאורו על רש"י ז"ל שכ' דכונת רש"י ז"ל הוא דלאו לדיין קא מזהר קרא אלא על ישראל במנוי הדיינים כמ"ש בפ' לא תכירו יע"ש וכן נר' ממ"ש בכתובות ד"ה ע"א תניא ושוחד לא תקח מת"ל אם ללמד שלא לזכות החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא וכו' ע"כ הא קמן דלאו דהטיית משפט הוא מלא תטה משפט כפי תלמודא דידן והספרי והפסיקתא. ולא ידעתי להרמב"ם ז"ל ודישרן סמכין עלוהי שכת' דהטיית משפט הלאו הוא מקרא דלא תעשו עול במשפ' דמה יענו למאי דכתי':

וראיתי לרש"ל ז"ל בביאורו על הסמ"ג שכ' שם המעתיק על דברי הסמ"ג בלאוין סי' ר"ה ור"ו וז"ל אמר המעתיק בא הרב לומר מפני מה נחשוב ב' לאוין ותו לא הרי ה' הם ע"ז אמר כי ראוי למנותם ב"ב כמו דמשמע מספרי שנביא לקמן דקאמר גבי גר לעבור בב' לאוין והלא לכל הפחות ג' הם ודוק וכו' וצ"ע בדברי רבי' בכל הני דקאמר דאם נפרש דבגר עובר בד' לאוין אפי' כשאינו אביון מדקא חזינא דהוסיפה התורה לאו בגד להורות דעובר עוד לאו אחד יותר על הני שנכתבו בתורה מקודם וכן ביתום וכו' א"כ יתנגד לדברי הספרי שכ' שבגר עובר בב' לאוין וז"ל לא תטה משפט גר יתום מה אני צריך והלא כבר נאמר לא תטה משפט מלמד שכל המטה דינו של גר עוב' בב' לאוין עכ"ל. ואחר המח"ר לא זכיתי להבין דבריו דלאו ספיה רישיה ולאו רישיה ספיה דבתחי' פתח ואמר דכל מ"ש הסמ"ג לחשוב כל ה"ה לאוין ב"ב היינו מכח הספרי דאמר גבי גר לעבור עליו בב' לאוין ולפחות ג' הם ואפי"ה לא אמר הספרי כי אם בב' ודאי דכונתו הוא כמ"ש הסמ"ג וא"כ אף אנו נאמר עכשיו דאף אם כונת הסמ"ג הוא דבגר עובר בד' לאוין אפי' כשאינו אביון אפי"ה לא יתנגד לדברי הסיפרי שכ' דבגד עובר בב' לאוין כיון דאינן נמנין אלא בב' ומה לי ג' ומה לי ד' ולכאורה דבריו צ"י:

עוד כתב הרב ז"ל שם דגבי גר יתום היכי משכחת ליה וסוף דבר העלה וכ' דצריך לדחוק ולו' דמיירי ביתום גר ואעפ"י שאינו יתום ויש אביו מ"מ איקרי יתום עכ"ל. ועיין להרב הגדול מוהרד"ף ז"ל בס' ספרי דבי רב שם בס' כי תצא דפי' דגר יתום היינו גר קטן שברח מבית אביו וגירוהו ב"ד והיינו יתום אפי' בחיי אביו גוי דודאי לא יהיב ליה מידי מדיליה א"נ אפילו גר שנתגיירו בניו עמו ומת האב ובנו אינו יורשו אלא נכסיו הפקר והבן הרי זה יתום וכו' עכ"ל. ולא זכר ש"ר דברי הרב המעתיק ברש"ל ז"ל כנז"ל דכל כה"ג לא הונח לי כי אם בדוחק:

פכ"ב ה"ד מצוה לומר לבעה"ד וכו' וכל ב"ד שעושין פשרה תמיד ה"ז משובח וכו' הנה אי יש כח ביד ב"ד לעשות פשרה בממון היתומים או לא זה לא נתבאר בדברי רבינו אך את זה מצאתי להרב תרומת הדשן ז"ל בפסקיו סי' קס"ב והביאה מרן ב"י ז"ל בח"מ סי' י"ב מחו' ג' וז"ל שרי לב"ד לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות וקטטה מההיא דאמר ר' נחמן בפ"ב דב"ק להנהו דבנו אפדנא אקילקלתא דיתמי זילו פייסו ליתמי ולא אשגחו ביה ואגבי ר"ן לאפדנא מינייהו ופי' שם אשיר"י דמן הדין היו חייבים ליתומים לפרוע כל הנאתם לפי שחסרו אותם מעט ואפי"ה אמר בתחי' שיפייסו היתומים ע"כ. ואחהמ"ר נראה דדבריו הם הפך ממה שכ' רש"י ז"ל במציעא דמ"ב ע"ב גבי ההוא אפטרופא דיתמי שכ' שם בד"ה ומשלם בקרא דמי בשר בזול וז"ל ומיהו אי הוה מפסדי יתומים לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול דיתמי לאו בני מחילה נינהו וכו' ע"ש הרי מבו' להדייא דס"ל לרש"י ז"ל דב"ד אינם יכולים לעשות פשרה בממון יתומים. והיותר תי' להתה"ד ממה שהביא ראיה מד' הרא"ש דהלא הרא"ש שם במצי' ובתשו' כלל ק"ז סי' ו' הביא ג"כ דברי רש"י הנז':

איברא דגם לרש"י ז"ל קשייא מהא דר' נחמן דמשם נראה דשרי לב"ד לעשות פשרה בממון היתומים כדברי התה"ד ז"ל. האמנם לענ"ד אפ' דיש לחלק ולומר דהא דאמר ר"ן זילו פייסו ועשו פשרה היינו דוקא במקום דליכא פסידא דיתמי אלא מנימת הריוח כגון התם דאדרבא יותר ממון היה רוצה ליקח להם יותר ממה שהיו לוקחים מקדם. אמנם במ"ש רש"י ז"ל בעובדא דההוא אפטרופא היינו דהוה פסידא ביתמי שהיו מפסידין ומחסרין מעות מכיסם בכה"ג ודאי דאמרי' דאין עושין פשרה בממון היתומים. וחברי החכם המרומם כמה"ר אליה הלוי יצ"ו חילק עוד בדעת רש"י והוא דלעולם אימא לך דאין עושין פשרה בממון היתומים והא דר' נחמן אפ' לומר דלא תלה הדבר בעצמו אלא ברצון היתומים והיינו דקאמר זילו פיסו דהכונ' דבידי אין כח לעשות פשרה אמנם אם ירצו היתומים ומתרצים בזה הרשות בידם אלא דדברי הרב תה"ד ז"ל לע"ד הם תמוהים דמסתמיות דבריו משמע דבכל גוונא שרי לב"ד לוותר ממון היתומים הפך דברי רש"י ז"ל וצ"י:

(אה"ן יבי"א ס"ט הנה האי חילוקא דחי' עט"ר מז"ה המחבר ז"ל היכא דאיכא מניעת הריוח ליתומים דפסידא כי האי לא חשיבא פסידא