שולחן המלך על הרמב"ם קמב

הי"א הטוען את חבירו ב' מינין וכו' כיצד כור חטין וכו' הכי איתא בפ' שבועת הדיינין ד"מ ע"א פלוגתא דר"ן אמר שמואל עם ר"ח בר אבא הטור ז"ל בסי' פ"ח וכל הפוס' ז"ל פסקו כר"ן אמר שמואל משום דר"פ דהוא בחדא קאי כוותיה וקי"ל כר"ן בדיני. ותבט עיני לה' גד"ת בדנ"ח ע"ד שהק' למה שפי' רשב"ם ז"ל בבתרא דפ"ד ע"ב על הא דתניא יין וחומץ מין אחד הוא ר' אומר ב' מינין וכו' פי' הרב מין א' הוא ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה וכן בענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהן חייב שבועה על הב' דליכא הודאה מקצת הטענה וממין הטענה ע"כ וזה תימא שהרי בטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן הוא פשוט דחייב אע"ג דהוו ב' מינים ולא הי"ל לומר אלא כשתבע אחד מהם והודה לו באחד חייב דהוי ממין הטענה כיון ששניהם מין אחד ואם אין כאן טעות סופר הדבר צ"ע עכ"ל ולענ"ד אחהמ"ר נראה דלק"מ והוא במאי דראיתי בליקוטי הרמב"ן הנ"מ שהק' בסוגייא דשבועות במאי דאמרי' הא מני אדמון היא דזהו הפך ממאי דמוקי ר"ח בר אבא גופיה בפ' בתרא דכתובות בהא דתנינן הטוען לחבירו כדי יין וכדי שמן וכו' אדמון אומר וכו' דהיינו שאומר לו שמן לא היו ד"מ קנקנים חמשה אית לך וחמשה לית לך אדמון אומר יש בלשון הזה לשון קנקנים מגו דקמשתבע אקנקנים משתבע וכו' וחכ"א וכו' ע"ע נראה דבין לס' אדמון ובין לס' חכמים אם טענו שמן וקנקנים והודה לו בכל הקנקנים פטור ואיך מוקי כאן לאדמון דאם טענו חטים ושעורים יהודה לו באחד מהן חייב הפך מאי דמוקי התם וזה כבר הק' התוס' וכל המפרשים וכל א' לדרכו פנה. אמנם הרב ז"ל תירץ בשם יש מי שאומר שזו מן הסברות המתחלפות בתלמוד בחלוף המסכנות וזה עיקר דהתם לא תניא הך ברייתא דטענו שור ושה וחמור והודה לו בא' מהן חייב ומשו"ה אמרי' דאדמון נמי פטר בטענו ב' מינין והודה לו באחד מהן והכא משום דאצטריך להאי פרוקה דשמיעא ליה ברייתא הדר ביה מההיא עכ"ל. ומעתה נ"ל שזהו סברת רשב"ם שסוגיא זו עיקר ואדמון מחייב בטענו ב' מינין ורבנן פטרי וכיון דאמרינן התם כל מקום שאמר ר"ג רואה אני וכו' הלכה כמותו ודאי דפסקינן כאדמון דחייב בטוענו ב' מנין אבל כיון שזו התוספתא דתניא יין וחומץ מין אחד הוא היא סברת חכמים והכי איתא בפי' בתוספתא לכך פי' דאפי' לס' חכמים דסברי בטוענו ב' מינין והוד' לו בא' מהן פטור הכא מודו דיין וחומץ מין אחד הוא ואם טענו שניהם והודה לו בא' מהם חייב אליבא דכ"ע:

פ"ו ה"ד מנה הלויתיך וכו' שאין אדם משים דעתו לדברים וכו' הכי איתא בשבעות דמ"א ע"ב ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי וכו' א"ל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ועיין להפוס' ז"ל שפסקו דין זה אלא דצריך להבין בההוא עובדא דאיתא שם בתר הכי בההוא דא"ל לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שיתא וכו' ואמר רבא קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי וכו' יע"ש ופסקו הך דרבא הרי"ף והרא"ש והטוש"ע בח"מ סי' ע"ט סי"ב למה השמיטו רבינו ז"ל. והנה במ"ש הטור ז"ל וז"ל אבל אם אמר לו פרעתיך מנה בסחורה פ' שסכומה כך וכך וכו' לפיכך אם הודה לו המלוה וכו' עכ"ל איכא למידק דמה בא לחדש במ"ש לפיכך וכו' דהיינו מ"ש לעיל. ועיין לה' הדרישה ז"ל מה שרצה ליישב ודבריו תמוהים כיע"ש. ולעד"ן לו' דכונת הטור הוא לו' דעד השתא קאי כשחוזר ואומר פרעתיך או באותה סחורה או בדבר אחר והיינו בפעם אחד ולכך היה נראה לומר דמשו"ה הוחזק כפרן משום שמתחילה אמר שלא פרעו אלא מאה קבי דקיימי שיתא שיתא ואח"ך חזר וטען שבאותו פעם כבר פרעו או מאותה סחורה או מדבר אחר וזה לא אפ' דלאו יהיב דעתיה כיון שנזכר מקצתו אבל אם טען מתחילה שפרעו מאה קבי דקיימי שיתא שיתא ואח"ך כשחזר וטען ואמר פרעתיך מ"מ לא אמר דאותו פעם דנתן לו המאה קבי נתן לו זה המותר אלא בפעם אחרת נתתי לו המותר ומתוך שהיה בשני פעמים לא שמתי אל לבי לזכור והיה ס"ד לומר דלא הוחזק כפרן לזה בא לו' לפיכך וכו' דכיון דהטעם דהוחזק כפרן היינו משום שבני אדם נותנין דעתם לזכור סכום השאר לא שנא כנ"ל בכונת ר' הטור ז"ל וכן משמע מדבריו דכ' לפיכך וכו' אינו נאמן לומר פרעתי לך המותר אח"ך דתיבת אח"ך מיותרת נראה דבא לומר מאי דכתיבנא מדחזינן דלא כ' כן לעיל כשכתב חוזר וטוען וכו' ודוק:

ה' נחלות פ"א ה"ח האשה אינה יורשת בעלה וכו' עיין לה' הגדול מש"ל ז"ל שם ועיין לעיל בפ"כ מה' מלוה ה"א מ"ש עט"ר מז"ה המחבר ז"ל:

ה' סנהדרין פ"א ה"ג כמה בתי דינים וכו' והגדול בחכמה וכו' עיין לקמן בה' מלכים פ"א ה"ז מ"ש עט"ר מז"ה המחבר ז"ל:

פ"ב ה"ט ב"ד של שלשה שהיה אחד מהן וכו' הנה לענין קטן אי פסול לדון או לא לא פורש בדברי רבינו. האמנם ר' הטור ז"ל בח"מ סי' ז' הביא מחלוקת בזה מהירושלמי והי"א דלהירוש' כשר מבן י"ג ולהי"א אינו ראוי עד שיהיה בן י"ח יע"ש ועיין להרב ב"ח ז"ל שם. אלא דלהי"א קשה דא"כ כשאמרו בגמ' דנדה ד' על מתני' דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון דפריך לאתויי מאי וכו' דהול"ל דבא לאתויי קטן מבן י"ג שנה ומעלה שכשר להעיד ואינו כשר לדון (אה"ן ס"ט עיין לה"ה מוהר"ש חיון ז"ל בס' בני שמואל שם בסי' ז' ולה' ערוך השלחן ז"ל) ועמ"ש הרב ב"ח ז"ל לס' י"א דה"ט דבי"ח שנה כבר הגיע לרביע שנה ושכלו שלם לירד לעומקו של דין לזכות ולחובה ומטעם זה ארז"ל ן' ח"י לחופה אבל לגבי עדות דאינו מעיד אלא מה שראה או שמע