שולחן המלך על הרמב"ם קמ

בחלק הנז' סי' קצ"ב כתב וז"ל ועדיין לבי נוקפי ממה שראיתי למוהרש"ך ז"ל בתשו' סי' ל"ה כתב דמי שהקדיש מעות ושם גזברים מיוחדים לא אמרי' דיד עניים הם ונ"מ דכל ספק שיסתפק אעפ"י שהגזברים תפוסים לא מיקרי ההקדש תפוס כדי שנאמר המע"ה אמנם אם ב"ד שמו על הקדש זה גזברים מיוחדים הו"ל כשלוחי ב"ד וידם כיד ב"ד ויד ב"ד כיד העניים דמו ע"כ ובהקדש דנדון שלנו אם הגזברים נמנו עפ"י ב"ד ניחא אבל אם לא נתמנו עפ"י ב"ד אין תפיסתם תפיסה יע"ש מה שתי' לזה וכפי"ז בכאן בסי' קצ"ו הי"ל להרחוב הדיבור בזה ולמה שתק ולא דבר מאומה ואדרבא נשתמש בתפיסה ההקדש שיכול לומר קי"ל ומקום שהיה לו להאריך קיצר איך שיהיה למדנו מדברי הרב כנה"ג ומוהר"א אליגרי ז"ל דאפי' בהקדש איכא ח"ה ואין מוצאין מיד ההקדש הפך ס' הרב מח"א ז"ל:

עוד ראיתי למרן החבי"ב ז"ל שם בתשו' ח"מ סי' קצ"ו שכ' בסו' התשו' על מה ששאל השואל באיזה אופן יעשה שישאר להקדש ולא יגבו ב"ח מהקדש שהמקדיש יתן מעות אלו להקדש מתנה גמורה בלשון מתנה ולא בלשון הקדש ומתנת בריא ככל תנאיה ע"מ שיאכל הפרות כל ימי חייו וכגוונא דא אין כח לאשה וב"ח לגבות מהם מפני ח"ה וכו' עכ"ל. וכ' ה' מוהר"א אליגרי ז"ל שם בסי' קצ"ז על דבריו וז"ל וראיתי שכ' כ"ת שראובן יעשה באופן זה שיתן נכסים אלו להקדש בלשון מתנה וכו' ע"כ וכיון דכל הקדש עניים מתנה ואפי"ה אמרינן דאין בה ח"ה א"כ מאי אהנית בהחליף שם הקדש למתנה סוף סוף מתנה להקדש הוא ואין בהקדש ת"ה. ונראה ששגת היד היא ורצונך לומר שיתן נכסים אלו לשמעון וכו' עכ"ל. וחזר שם ה' כנה"ג ז"ל בסי' קצ"ח לעמד על דבריו וז"ל תו כ' מעכ"ת וז"ל וראיתי שכ' וכו' ע"כ דבריו ואף שלא הייתי מפרש דברי בקונטריסי הדברים מבוארים מה שהרוחנו בעשותו לשון מתנה ולא לשון הקדש דבהיותו לשון הקדש אפשר לחלק שיחלוק ויאמר שאף בהקדש לא עשו ת"ה אף אם במתנה עשו מפני ת"ה אי משום דהקדש לא שכיחא כמ"ש אי משום מ"ש מעכ"ת דבהקדש לא שייך לומר דעביד נייחא לנפשיה וכו' ואיך גריע הקדש ממתנא ולכן טוב שלא להזכיר הקדש אלא מתנה כאדם הנותן לחבירו דלא מפני היותו הקדש יגרע כחו מהדיוט לענין ת"ה כיון שלא הזכיר הקדש אלא לשון מתנה וכו' עכ"ל. ואחרי המח"ר ויקירא לא ידעתי שכו"ל דעדיין הקושיא במקומה עומדת דכיון דכל כונת הרב מוהר"א אליגרי ז"ל הוא דאפי' נתנו בלשון מתנה כיון דהוא להקדש לא שייכי הטעמים דשייכי במתנה שנותן לחבירו אי משום דעביד ליה ניח נפשיה אי משום דהוי מלתא דשכיח וא"כ כשנתנו בלשון מתנה מאי נפק"ל כיון דעכ"פ סוף סוף הוי מתנתו להקדש זה נ"ל פשוט (ועיין בדרשו מה שפי' בענין זה. עט"ר מו"ה המחבר ז"ל):

פכ"ו ה"ו ערב שקדם ונתן לבע"ח וכו' הכי . הוה עובדא שזה ימים רבים שר' קנה מהנטאן מעסק הקאכ"ו בהקפה מהשותפים ה"ה שמעון ולוי לזמנים והתחיל לפרוע להם פרעונות ונשאר חייב להם כמי ת"ק אריו' ומאי דביני ביני שאלו השותפים הנז' מר' הנז' שיקח להם מהתוגאר סוחר שלו ס"ך חמשת אלפים את' לריוח היום. וכן עשה שלקח להם את הסך הנז' ולקח מידם שטר ע"ש הגוי והגוי לא ידע והכיר להשותפים הנז' כי אם להסרסור שלו שהוא ר' הנז' ועפ"י הוא שמסר בידו את הסך הנז' כדי להביאם להשותפים הנז' והגוי היה מאמינו לר' הסרסור עפ"י דיבורו אם טוב ואם רע. ובהמשך הימים השותפים הנז' ירדו למשבר מחמת שכל הסחורות הנמצא אתם ירדו כולם למחצה ולרביע ומחמת זה לא היה בידם יכולת מספיק לפרוע פרעות את כל הסך הנז' והגוי הסוחר הנז' דחק אותו להסרסור שלו לגבות כל הסך הנז' מידם יען שעפ"י נתונים נתונים המה להם. ומחמת זאת מה שהיה ביד הסוחר הנז' מהסרסירות אשר היה חייב לר' מכל מה שקנה ומכר עכבם בידו לחשבון הסך הנז' ולא היה פורע לו באמור לו שגבה מהשותפים הנז' לחשבון הסרסרות אשר הוא חייב לו. ומאי דביני ביני נפגר הסוחר התוגאר הנז' ונשאר חייב לו מהסרסרות סך שבע מאות את' מו"מ. ושטר הסך ה' אלפים את' הנז' אשר חייבים השותפים הנז' נשאר להירושים שלו ובראות יורשיו שאין ביד השותפים הנז' יכולת מספיק לפרוע הסך' הנז' נכנסו ביניהם מתווכי השלום ועשו פשר ביניהם ומחלו יורשי הגוי להשותפים הנז' אלף ות"ק אח' וכל העולה מסך הרבית ופרעו בידם את הסך שלשת אלפים ות"ק את' מהפשר. והיורשים הנז' לא פרעו לר' הסרסור מה שהיה חייב לו התוגאר הסוחר. וע"כ באו לדין השותפים הנז' לתבו'ע תב"ע מר' הסרסור הנז' שיפרע להם מה שנשאר חייב מהקאב'י סך ת"ק את' כנז'. ור' משיב להם שהוא אבד בסיבת' סך ת"ש אריות מסרסרות שהיה חייב לו הסוחר בעבור שהאמין לו בעד הסך ה' אלפים את' הנז' שבעבור זה עכב התוגאר כל הסרסרות כנז' ע"כ יורינו מורינו הדין ושכמ"ה:

תשובה הנה טרם בואי לדבר דבר לפום ריהטא נראה דהך דינא יוצא ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפכ"ו מה' מלוה ה"ו וז"ל ערב שקדם ונתן לבע"ח וכו' בד"א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם אבל אם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו שיתן ופרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלום עכ"ל. וכ' הראב"ד ז"ל אלו דברים שאין הדע' סובלתן ואין הדע' מקבלתו ע"כ וכ' ה"ה ז"ל דמדקדוק לשון רבינו נראה שאם אמר לו הכנס קבלן בעבורי אעפ"י שלא הרשהו לשלם אם עמד הקדלן ופרע מדעתו חייב לשלם לו הלוה וכו' אבל אם אמר לו להכנס ערב ולא הרשהו לשלם וכו' הרי הוא כדין איש אחר שפרע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חייב לשלם וכו' וכו' ובהשגות א"א וכו' אפשר שדעתו לחלוק ולומר שאפי' ערב שאינו קבלן שנכנס בערבות מאליו ופרע מאליו חוזר וגובה מן הלוה עכ"ל. וא"כ לכאורה נראה בנ"ד שהשותפים הנז' חייבים הם לפרוע לר' הנז' הסרסור כיון שנכנס ערב מאליו ותפס הגוי מעותו בעבור