שולחן המלך על הרמב"ם קלא

שלפי טעם הראשון שכתבו נראה שהוא מדאורייתא מדכתבו דשאני התם בע"ע דאינו יכול לחזור בו מכלל דשכיר יכול לחזור ואפי' אם נשבע אך לפי טעם השני נראה שסוברין שהוא מדרבנן דכתבו ועוד דאינו יוצא קודם זמנו אפי' ברשות אלא א"כ נתן לו שטר אבל שכיר דברשות יוצא קודם זמנו בלא שטר אינו עובר משום עבדי הם יע"ש מזה נראה שסוברין שהוא מדרבנן דאם הוא מדאורייתא אפי' שלא ברשות יוצא דאין נשבעין לעבור על המצות נמצא דלפי מה שפי' מוהר"ב אנג'יל ז"ל בדברי התוס' ז"ל נראה דספוקי מספקא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן:

וראיתי למוהרתד"ב ז"ל בסי' פ"א שכ' וז"ל אלא שנראה לי צד אחר לפוטרו מהשבועה משום דכתוב בסוף הגהות מרדכי דמציע' דיש ליזהר למלמד או לסופר וכו' להשכיר עצמו להיות בבית בעה"ב בקבע עמו וכו' יותר מג' שנים דכל טפי מג' שנים נפקא ליה מתורת שכיר וכו' קא עבר על כי לי בני ישראל וכו' ע"כ נראה מכאן דאסור לאדם להשכיר עצמו ביותר מג' שנים וכו' ואם תאמר דאיסור זה איסור תורה דכי לי וכו' ודאי דאין השבועה חלה עליו וא"כ בנ"ד שהשכיר עצמו לעשר שנים הרי ודאי כנשבע לבטל את המצוה ולא חלה עליו שבועה וכו' יע"ש דמשמע מדבריו דמה שיש לספק אם הוא איסור תורה או לאו היינו דוקא בהשכיר עצמו יותר מג' שנים אבל כשהשכיר עצמו פחות מג' שנים ובשבועה נראה דאינו יכול לחזור בו שאיסורו מדרבנן ולכאורה דברי תימא הם דאם הוא נסתפק בדברי המרדכי כשהשכיר יותר מג' שנים למה לא נסתפק ג"כ בדברי הגמ' במימרא דרב שאמר פועל יכול לחזור בו מטעם דכתיב כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים אם איסורו מדאורייתא או לאו ונפק"ל דאם נשבע שלא לחזור אם השבועה חלה עליו או לאו. ולנדון דידיה לא היה צריך להביא דברי המרדכי הנז' שהשכיר עצמו יותר מג' שנים וכו' די"ל דאפי' השכיר עצמו בפחות מג' שנים אי אמרי' שהוא מדאורייתא אין השבועה חלה עליו (אה"ן ס"ט עיין לעט"ר מ"מ זה הי"ם גדול ז"ל בסי' שפת הים בח"מ סי' י"ג):

והנה בשיטה זו דהריטב"א ז"ל שהביא מרן ב"י ז"ל דכ' דהיכא שנשתעבד בקניין לטפויי אתא שאינו יכול לחזור כנז' קיימי בה מוהריק"ו והרדב"ז ומוהר"א ששון ומוהר"מ מטרני ז"ל וכמ"ש מרן החבי"ב ז"ל בח"מ סי' של"ג הגהב"י אות ג' עי"ש. האמנם הריב"ש ז"ל בסי' תע"ו ס"ל שאפי' בקניין חוזר וכן נראה מדברי מוהר"י אבוהב ז"ל הביאו הר"ב בשי' מקו' שם כנז"ל. וכן כ' הרשב"א ז"ל בס' תולדות אדם בסי' ע"ב דאפילו בקניין חוזר בו יע"ש. ועיין להש"ך ז"ל שם בס"ק יו'ד שהכריח כהריב"ש ז"ל יע"ש:

כי מזה יש להרגיש לה' מוהראד"ב ז"ל שכ' שהריב"ש ז"ל הוא יחיד נגד הריטב"א ורבותיו ז"ל ואינו יכול לומר קי"ל וכו' יע"ש. . ותו יש להרגיש דלפי מ"ש נראה דאדרבא אפי' אם יהיה מוחזק הבעה"ב אינו יכול לומר קי"ל כיון שהוא ספקא דאורייתא וס' דאורייתא אזלינן לחומרא. וראיתי לה' ב"ד ז"ל בח"מ סי' קמ"ג שהביא משם הטור ז"ל שסובר הפך הריטב"א ז"ל והכריח שכן סובר מרן ב"י ז"ל ומור"ם ז"ל והביא משם מוהריק"ש והרשב"א שסוברין כן ויכול לומר קי"ל כהני רבו' יע"ש הדק היטב. ועיין לה' מחנה אפרים ז"ל בה' שכירות פועלים סי' ב' שכ' דהיכא דחייב עצמו בקניין כראוי לעשות מלאכתו של בעה"ב דלדעת הרמ"ה ז"ל הרי זה נעשה חוב עליו וחייב לעשותו ושכן הוא דעת הריטב"א ז"ל ולדעת הרא"ש ז"ל כל שאינו נשכר להיות עמו בקבע כ"א לימים כיון דאינו דומה לעבד כל שנתחייב בקניין הרי זה נעשה חוב עליו לעשותו בן ע"י עצמו בן ע"י אחרים אם לא יוכל הוא לעשותו ואפי' תימא דאין שעבוד חל על גופו כדי שיוכל לכפותו למלאכתו שאינו אצלו כעבד מ"מ הנה החיוב שנתחייב לענין שהבעה"ב ישכור עליו פועלים שהרי חייב עצמו בכך ונשתעבדו נכסיו וכו' יע"ש:

ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתע"ג שנשאל על מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו הבעה"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו הבעה"ב ורצה לעכבו והמלמד אמר מחלת לי שעבודי ואיני רוצה ללמד לך יותר והשיב מורי דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא וראיה מפ"ק דקידושין גבי ע"ע ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני ע"ע גופו קנוי אלמא לא זכי נפשיה באמירה בעלמא וה"ה בנ"ד דמדמינן פועל לע"ע בפ"ק דב"מ וכו' יע"ש. ולע"ד אחהמ"ר נראה דזהו הוי הפך מ"ש התוס' ז"ל שם במציעא ד"י ע"ב ד"ה כי לי בנ"י וכו' כנז' לעיל. הרי דכתבו התוס' בהדייא דדוקא ע"ע אינו יוצא אלא בשטר ולא פועל הפך מ"ש הרב ז"ל:

(אה"ן ס"ט ולענ"ד יש להרגיש עוד מיניה וביה דכ' דיכול לחזור אפי' בקניין וכמו שהביאה מרן המחבר עט"ר מז"ה ז"ל ועיין למ"מ עט"ר הגאון חק"ל ז"ל בח"א ח"א סי' קכ"ה דר"א ע"ד בד"ה גם ראיתו וכו' יע"ש. ועיין שם להרשב"א בח"ב סי' פ"ז):

ה' שאלה ופקדון פ"ח ה"א מי שהפקידו אצלו מעות של עניים וכו' ופשע בהם ונגנבו פטור שנא' לשמור ולא לחלק וכו' וכן פ' מרן בס' הקצר בח"מ סי' ש"א ס"ו יע"ש. וראיתי לה' מקור ברוך ז"ל בסי' מ"א שהקשה למוהרשד"ם ז"ל וז"ל וק"ל שעדיין קשה מהאי שכ' הרא"ש ז"ל וכן כ' המרדכי בפ' החובל דבשלא נתנו לו לחלק או לאו טעמא דאין לך פדיון שבויים חייב וא"כ בנדון דידיה נראה מלשונו דהשוכר לא היה הוא מחלק וא"כ הוי בנפקד בעלמא וחייב וצל"ע עכ"ל. וכונת קושייתו הוא דלמה לו למוהרשר"ם ז"ל לחלק משום שהבית עצמה אינה עומדת ליחלק תיפוק ליה דלא נתנו לו לחלק וא"כ חייב השוכר מהאי טעמא והרב כמוהרי"ץ ארדיט ב"ש נר"ו תירץ דהא דאמרינן