שולחן המלך על הרמב"ם קיד

או הייתי חפץ לקנות מקח זה וכל דבר המסור ללב של אדם נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה עכ"ל הרי דהתם הלב יודע אם לטו' נתכוון או להונא' והאי דתלי עיניו על המקח היינו לצערו וכן הביא בשי' מקובצת בשם הראב"ד דאיסור דתלייה עין על המקח היינו משום דהשביח דעתו של מוכר אבל הא דאמרי' אל תעמוד עה"מ איירי דרוצה לקנות המקח באמיתות ונושא ונותן עמו בדברים והכי דייק לישנא דאל תעמוד עה"מ ובדברי ר"י נקט לא יתלה עיניו על המקח וכן נראה מפי' רשב"ם שם בפסחים דכ' וז"ל אל תעמוד על המקח לסחור אותו והמוכר ישראל הוא ואין לך דמים ליקח המקח ונמצאת מפסיד אותו שלא יקחנו אחר מאחר שאתה מתהפך בו עכ"ל ומדנק' לשון לסחור אותו נראה דהיינו כמ"ש:

עוד איכא לעמוד ע"ד עט"ר מוה"ר ז"ל דנראה דאשתמיט מניה דמר מ"ש בתוספתא פ"ג דמציעא וז"ל כשם שאונאה במקח כך אונא' בדברי' וכו' ר"י אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ויאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח ראה ר"ג וכו' ע"כ וכ' הרב חסדי דוד ז"ל וז"ל בבריתא שבגמ' לא נזכר בדברי ר"י אלא לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים ומכח זה כתבתי בספרי ש"ל דאין זה ענין למ"ש סתם מתני' לא יאמר לו בכמה וכו' דר"י הוסיף לאסור אפי' לתלו' עיניו בלבד וכו' אבל השתא דחזינן דבתוס' לא תני הכי מחוורתא דמתני' ר"י היא וסתם ר' כוותיה ובריתא שבש"ס תני בקצרה ואמתני' סמיך נמצא דחליית עין בלא אמירה לכ"ע עכ"ל. הרי נראה בהדיא דכפי התו' הלזו מוכרחים אנו לומר כמ"ש הרב חס"ד ז"ל דבתליית עין בלא אמירה שרי לכ"ע וכן ראיתי בפסיקתא בפ' בהר שכ' וז"ל ולא תונו איש את עמיתו וכו' ר"י אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ויאמר לו בכמה חפץ זה ואינו רוצה ליקח יע"ש. והן הם כדברי התוס' דמאי דאסור הוא תליית עין ואמירה אבל תליית עין לבד שרי:

ובר מן דין נוראות נפלאתי עליו דהך לאו דאונאת דברים מוכח מהגמ' שם ודברי רש"י דכל מ"ש במשנה ובבריתא שהוא אונאת דברים הם דברי' המסורי' ללב שאין ב"א מכירין מתוך דבריו אם כונתו לעקל או לעקלקלות כדפירש"י ז"ל שם ולכך נאמר בו ויראת מאלהיך וכו' ולכן נקר' אונאה שהוא מאנה אותו שאינו מביישו בפי' שהוא יכול לפרש דבריו בענין אחר כמו שיאמר שאעפ"י שעשה מעשים רעים בראשונה עתה שב. וכמ"ש הרב קרבן אהרן ז"ל בס' בהר ע"פ לא תונו וכו' שהק' וז"ל אם היה ב"ת וכו' ק"ל שדברים אלו חרופין וגידופין הם לא אונאת דברים ואיך קרו להו אונאה ולזה נ"ל לפרש שאומרו זכור מעשיך הראשונים שהוא אומר לו זה בדרך אזהרה וכו' יע"ש. ועיין להרב אהבת עולם ז"ל בדף יו"ד ע"ד שפי' כל אלו הדברים השנוים במשנה ובברי' דיכול לפרש דבריו בב' אופנים אם לטוב אם לרע וכן פי' ג"כ הרב עין יהוסף ז"ל בשי' למציעא שם בסוגין. וכ"פ מוהר"י באסאן ז"ל סי'. כ"ה שהק' להמרדכי שכ' בפ' הזהב שהמאנה את חבי' בדברים מלקין אותו מפני שעבר על לאו דלא תונו וכו' הקשה הוא ז"ל וז"ל איך עלה על דעת המרדכי שילקה לא ימנע אם אמר הדברים ברורים שהבינו אותם השומעים א"כ אין זה בכלל לא תונו שהרי ברור מלל וביישו בפרהסיא ואם הוא בענין שיכול לפרש דבריו שלא כיון לביישו איך הוא לוקה והרי הוא יכול לומר לא כיונתי לביישו ואפי' מכת מרדות איך מלקין אותו כל שיכול לפרש דבריו בענין אחר ואפשר שכל שאנו רוצים כחוש הדעת שכונת הדברים לאונות את חבירו מכין אותו מכת מרדות כמו על לא טובה השמועה וכיוצא בו עכ"ל הרי בהדיא דמוכח מכל הני רבוותא דכדי שיעבור בלאו דלא תונו באונאת דברים היינו בדברים דמשתמעין לתרי אנפי דאי לאו היינו חירוף וגידוף וא"כ איך כ' מוה"ר ז"ל דאיכא ביטול מצוה בשבועה זו שנשבע שלא להזכירו במי שבירך שמחשיבו לבזוים בלאו דלא תונו וכן נראה מדברי החינוך ז"ל שם בתוך דבריו שכ' וז"ל אבל כל א' צריך להזהר כפי מה שיראה כי הקב"ה הוא יודע כל פסיעותיו וכ' רמזותיו כי כאדם יראה לעינים והוא יראה ללבב עכ"ל דמדבריו משמע שהדברים הם דמשתמע לתרי אנפי. וכן נראה ממ"ש ביומא פ' בא לו דע"א ע"ב דאיתא התם ת"ר מעשה בכ"ג א' שיצא מב"ה הוו קא אזלי כ"ע בתריה כד חזיוה לשמעי' ואבטליון דהוו קא אתו שבקיה לדידיה ואזלו בתר שמעיה ואבטליון לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה דכ"ג אמר להן יתון בני עממין לשלם דעבדי עובד' דאהרן ולא ליתו בני אהרן לשלם דלא עבדי עובדא דאהרן ע"כ ופירש"י ז"ל יתון בני עממין ובו לשון גנאי הוא לפי שבאו מבני בניו של סנחריב וכו' דלא עבדי עובדא דאהרן שהוניתנו אונאת דברים וכו' אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך עכ"ל. ובעין יעקב הביא משם הריטב"א דקשה בעיניהם שקראן בני עממין לפי שהיו גרים והוא לא נתכוון לכך שאף ישראל נקראו עממין כדכתיב אחריך בנימן בעממיך אלא שלא דבר בל' כבוד במקום דאיכא חשדא עכ"ל ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל שם בח"א. הרי דבדברים דמשתמע לתרי אנפי קאי באונאת דברים וכמ"ש הריטב"א:

והנה אי מותר לאונות למי שאינו ירא את ה' נראה דאסור מדלא פורש בדברי רבינו ז"ל בקרא שהביא דלא תונו איש את עמיתו אם הוא לעם שאתו בתורה ומצות או לא כמו שדרש ר' חנינא בריה דרב אידי בפ' הזהב דט"ן. וכן סתם ולא חילק בספר המצות בל"ת מצוה רנ"א והסמ"ק ז"ל בל"ת סי' קכ"ב וה' החינוך פ' בהר בל"ת סי' שמ"א ובס' החרדים ד"ל ע"ב ובספר זוהר הרקיע פי' הזהרות בל"ת סי' מ"א. וכן הרי"ף והרא"ש ז"ל שם והמרדכי ז"ל ורבינו הטור ז"ל בח"מ סי' רכ"ח ומרן ז"ל שם ועיין בשי' מקו' שם מ"ש משם ר' יאונתן ז"ל האמנם הסמ"ג ז"ל במל"ת סי' קע"א כ' וז"ל תניא בפ' הזהב לא תונו איש את עמיתו וכו' עם שאתך בתור' ובמצות אל תונהו למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא לירא ה' ואמרינן במדרש שאם אינה אותך אתה רשאי לאונהו שאינו קרוי עמיתך ואמרי' במס' מגילה האי מאן דסני שומעניה פי' שיצא עליו ש"ר בודאי שרי לבזויי בג' ושי'ן גייפא שטיא וכו' וכן