שולחן המלך על הרמב"ם יא

משמע שריו שלנו הוא קרוי דיו מדקאמר קורטא דריותא משמע שהוא יבש ואוסר ר"ת לכתוב ס"ת בדיו של עפצים לפי שהוא לעולם לח עכ"ל. . הרי מבואר דאיכא דיו דלעולם היא לחה אם כן בגמ' דאוקים בדיו לחה היינו בדיו של עפצים דלעול' היא לחה ומשום הכי קאמרו רבנן דצריך לאהדורי אגמי ואם לא מצא גמי ימתין עד למחר וליכא חששא דמתייבש משום דלעולם היא לחה וליכא חציצה וגם לרבי יוסי אתי שפיר אלו דבריו הנעימים נר"ו שיחיה לעד אמן:

אלא שראיתי להרב המאירי ז"ל שם שכת' וז"ל וגדולי המחברים פירשו עצמו של דבר מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום ואף סוגיא מוכחת כדבריהם במה שאמר היינו טעמא דרבנן דקא סברי אסור לעמוד וכו' ושנדחית הסוגייא הראשונה שאם מפני מחיקת השם מה ענין לגמי והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל ומכל מקום וכו' אלא מצד שאנו צריכים לפרשה אבל כל כניסת מים מוחקת מכל מקום הואיל ואינו נמחק לאלתר דיו מתחיל להתייבש מעט ואפ' שלא תמחק ומכל מקום הואיל ויש בה לחות. אינו חוצץ וכו' עיין שם באורך. ולפום מאי דכתיבנא דעל כרחין צריך לאוקומי סוגיין בדיו דהיא לחה לעולם קשה איך כתב הואיל ואינו נמחק לאלתר הדיו מתחיל להתייבש וכו' דהא לפי האמור אינו מתייבש כלל ולעולם היא לחה ולפירושו הדרא קושיין לדוכתין. אכן צריך לומר דמה שכתב הר' המאירי וז"ל דיו מתחיל וכו' אינו על דיו גופיה דמתייבש אלא על המים הנכנסין בדיו הוא דמתחיל להתייבש הלחות המים ולא על הדיו הוא דכ' כן הר' ז"ל. ועוד י"ל וק"ל:

וחזה הוית עוד להרב אמר יוסף ז"ל שכתב ועוד דאף לפי דבריו דלא איירי בשמעתין אלא בדיו יבשה אבל בדיו לחה אסור דהוי מוחק ממש ולכך נסתפקו דוד ואחיתופל אף גם זאת לא הבנתי דבריו כלל איך תלוי בזה ספק דוד ואחיתופל דהא התם היה אפשר שיכתוב ויתייבש ואין ספק שהדברים הללו פלטן הקולמוס יע"ש. ולענ"ד נר' ליישב דהתם נמי לא הוה אפשר שיכתוב ויתייבש וכו' דהא מאי דביני וביני היה עולה מבול המים ומשטף את כל העולם ומה שכתבו את השם היו היה במהירות כדי שלא יעלו המים וא"כ איך אפ' שבמהירות כזאת יתייבש הדיו:

וחזיתיה תו להרב ז"ל שם שהביא ישוב אחר משם הרב פרי הארץ ז"ל לעובדא דדוד וז"ל גם מה שחילק בתירוץ הב' דהיכא דמתחי' לא היה בדעתו ולבסוף נעשה הדבר ההוא דאז אמרינן גרמא הוא ומותר אבל כשתחילת מעשהו היה על דעת מה שנעשה לבסוף דאז אסור אפילו דהוי גרמא וכו' גם זה בעיני אינו נכון ומן הש"ס הוי תיובתיה דאם איתא להך חילוקא כשרמי הש"ס דרבי יוסי אדר' יוסי ודרבנן אדרבנן הו"ל לתרץ כהאי חילוקא וכו' ע"כ:

ולענ"ד אחרי המח"ר לא זכיתי להבין דבריו היכי מצי הש"ס לשנויי הכי והרי גרם כיבוי דמתני' נמי הוי דומיא דגרם מחק דטבילה שזה שסידר את הכלים חדשים לא נתכוון כדי שיתבקעו ויכבה הדליקה רק כל כונתו אינו. אלא לעשות מחיצה והכבוי באה ממילא והכי דייק לישנא דמתני' ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים ובין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה הרי דכל כונתו אינו אלא כדי שלא תעבור הדלקה וכן כתב להדייא השה"ג ר"פ ד' מיתות וזה לשונו וגרם מחק בלא מתכוין וכו' שרי ליה ליהר וליטבול דאינו אלא על ידי גרם דממילא המים מוחקים את השם והוי דומיא דחוצץ בפני הדלקה בשבת בכלים מלאים מים וכו'. כיון שאינו מכוין לכבוי אלא מכוין לחצוץ בפני הדלקה והכיבוי באה על ידי גרם. שרי עד כאן לשונו הרי לך דטבילה וכיבוי שוין הם דבתרוייהו אינו מכוין לכך ולהכי הוא דשרי ואם כן היכי מצי לשנויי הגמרא כחילוק הרב פרי הארץ מאחר דגם בדלקה לא עשהו בתחילה לכבוי ודו"ק:

) הלכות דעות פ"ו ה"י אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה וכו' הרי זה מותר. הנה האי חילוקא דאסברא ניהלן רבינו ז"ל דכשהוא ללמדו תורה מותר לענות אותם ולהקניטן וכו' נראה דסמוכות שלו הוא מדין גלות דתנן במכות ד"ח ע"א אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו וכו' ופסקו הרמב"ם בפ"ה מהלכות רוצח הלכה ה' והלכה ו' הבן שהרג את אביו וכו' וכן האב שהרג את בנו גולה על ידו בד"א בשהרגו שלא בשעת לימוד וכו' אבל אם יסר בנו כדי ללמדו תורה וכו' פטור וכן הרב המכה את תלמידו וכו' שהרי הרגו בשעת עשיית המצות עד כאן. הרי דכשהוא ללמדו תורה ומצות אין האב נענש ולא הרב בשביל הכאת והריגת הבן והתלמי' וסובר רבינו דה"ה לגבי יתום דאע"ג דאית ביה לאו דלא תענון אפי' הכי כשהוא ללמדו תורה מות' לענותו:

ולענ"ד נראה דיש ללמוד מדין זה גם לענין מכה לבנו הגדול דאמרינן במ"ק די"ז ע"א אמתא דרבי חזייא לההוא גברא דהוה מחי לבנו הגדול ואמרה ליהוי ההוא גברא בשמתה דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול ופרש"י ז"ל דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו עיין שם דלא אמרו דעובר אלפני עור לא תתן מכשול אלא דוקא כשמכה אותו במילי דכדי שרואה בנו עושה איזה דברים שלא כרצונו אבל אינו נוגע לענין התורה והמצות אבל אם מכהו על קיום התורה והמצות לא קעבר אלפני עור שהרי אפילו לענין מיתה וגלות אמרינן יצא האב המכה את בנו דפטור כנז' ושם בר"ח ע"ב אהא דתנן האב גולה על ידי הבן ופריך בגמ' והאמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והאמרת אע"ג דגמיר מצוה קעביד בשולייא דנגרי שולייא דנגרי חיותא היא דלמדיה דגמיר אומנותא אחריתי עד כאן. וכמו שחילק הרמב"ם בהלכות רוצח כנז' ואפילו גבי יתום עינינו הרואות שמתיר רבינו ז"ל לרדותו ולהכותו במילי דשמיא ואין לחוש לעינויים ואם כן הדבר מבואר דגם לגבי בן ליכא לפני עור לא תתן מכשול אלא כשמכהו. במילי דעלמא:

כי מן הבא"ר תם אני למה שראתה עיני בספר הנדפס מחדש ממש הכי קרא שמו שני אליהו