שולחן המלך על הרמב"ם קט

יש לתמוה דלפי האמת כולהו הוה לן למעוטי מאחיו גוי והקדש דהכי ממעטינן ליה לר"י דאמר דבר תורה מעות קונות דלעמיתך איצטריך וכמ"ש וא"כ כיון דהוא ז"ל פסק בריש פ"ג כר"י דאמר ד"ת מעות קונות הו"ל למעוטי הקדש ועכו"ם מאחיו ובאמת שדברים אלו תמוהים וצ"ע עכ"ל. וכן הקשה בפ"ג מה' מכירה יע"ש. והנלע"ד לומר דהרמב"ם ס"ל דכשאמרו בבכורות ולאמימר דאמר וכו' אהני לעמיתך לומר לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה לאו למימרא דאצטריך עמיתך להאי דרשא אלא בא לומר כי היכי דלא תיקשי לאמימר יש לדרוש עמיתך בכסף ולגוי במשיכה וכן יש לדקדק מדאמר אהני ולא אמר אצטריך. וכן נראה ג"כ מדברי רש"י ז"ל ד"ה הניחא וכו' דכ' הניחא אי סבר לה כר"י וכו' איכא למימר דעמיתך אתי ע"כ מדכתב איכא למימר ולא כתב אצטריך לעמיתך שמע מינה כדכתיבנא דהך דרשא דגמ' אינו בהכרח אלא כי היכי דלא תיקשי לאמימר לאפוקי דאי סבר כר"ל מאי ידרוש אבל אחר שמצא לדרוש לעמיתך אתה מחזיר אונאה. השתא דאתית להכי אף אם יסבור כר"י נדרוש לעמיתך אתה מחזיר אונאה כמו שהביא הרמב"ם ז"ל וכן נראה מע"ז כשאמרו משיכה בגוי קונה אמר תבע דתני פרסאי וכו' ואם איתא דנפקא מהאי קרא למה לא הביא האי קרא ודרש לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה אלא ודאי כדאמרן. הן אמת דהתוס' ז"ל כתבו שם דמ"ש אמימר משיכה בגוי קונה הוא משום דמפיק מהאי. אבל מ"מ הרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי ודוק. ועיין בס' בית יצחק בה' זכיה פ"א שתירץ כעין זה. ולמה שהביא שם שכן נראה מהתוס' דפ' הזהב כן נראה ג"כ מהתוס' דבכורות ד"ה רב אשי יע"ש. ולמה שהקשה עוד הרלח"ם ז"ל לרבינו ז"ל למה מעמיתך נפק הקדש ומאחיו נפק גוי דמגמ' דבכורות נראה הפך דהא בפ' הזהב אמרו אחיו ולא הקדשות וא"כ כשאמרו בבכורות חד בעכו"ם וחד בהקדש ודאי דכונת הגמ' הוא לומר דמעמיתך הוא עכו"ם ומאחיו הקדש וא"כ רבינו למה עשה בהפך ע"כ. לזה תירץ לי רחימא דנפשאי החכם השלם והכולל שד"ר כמוהר"י קובו נר"ו דמה שאמרו בגמ' בפ' הזהב אחיו ולא הקדש היינו שלא היה יודע דעמיתך בא לדרשא דאונאה וקאי לאל תונו אבל כשאמרו בבכורות דלעמיתך קאי לאל תונו ודרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה אבל לעכו"ם אי אתה מחזיר וכו' והקשו האי מאל תונו איש את אחיו נפקא וכשתירצו בגמ' ואמרו חד בעכו"ם וחד בהקדש ולא אמר ההוא למעוטי הקדש ש"מ כיון דבעמיתך יש לדרוש אותו א"כ גוי נפיק מאחיו והקדש מעמיתך כמו שכ' רבינו ז"ל וכן תפס הש"ע ודוק כי דברים נכונים הם. ועיין במרכבת המשנה ז"ל בפרקין שתירץ לזה יע"ש. וחזה הוית להרב מעם לועז ח"ג ס' בהר דר"ע ע"א בגליון הספר שהקשה להרב קרבן אהרן ז"ל שכ' דלעמיתך הוא יתירה משום דאיסור האונאה הוא דבר שוה בין שיהיה עמיתו בין שיהיה איש נכרי ודבריו צל"ע שהרי בפ"ב דמ' בכורות דרשו לעמיתך ולא לנכרי ופסקו הרמ' פי"ג דמכירה וטוש"ע סי' זכ"ר עכ"ל. והנה עלה ע"ד לומר דמ"ש הרב ק"א ז"ל דאיסור אונאה הוא דבר שוה בין שיהיה עמיתו וכו' היינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם אינהו לגוי ודאי דאינו מחזיר האונאה וכן יש לדקדק מדברי הגמ' שאמרו לעמיתך אתה מחזיר האונאה ואי אתה מחזיר לגוי מדנקט אתה מחזיר וכו' ולא נקט לעמיתך אי אתה יכול להונות אבל אתה יכול להונות לגוי ש"מ דהיינו דוקא בדיעבד אם אינהו אבל לכתחילה אסור להונות לגוי דומייא דטעות עכו"ם דכתב הטור ז"ל בסי' שמ"ח דאסור להטעותו דדוקא אם טעה מעצמו שרי אבל להטעותו אסור וכ"כ רבינו ז"ל בפ' וא"כ נוכל לומר דסבר ה' קרבן אהרן ז"ל דאסור להונות לגוי לכתחילה ולכך הביא הת"כ דלעמיתך הוא שיהא נושא ונותן עם עם ישראל דדריש לעמיתך אף לכתחילה. אמנם אין זה מוכרח די"ל דשאני הטעת גוי דאסור להטעותו משום דאיכא ליתא דגזל אבל גבי אונאה אפ' לומר דמותר לאנות לגוי לכתחילה ומ"ג שלא ראינו לשום פוסק דחילק בין לכתחילה לבדיעבד ומסתמיות דבריהם משמע דמותר לכתחילה. - ברם מה שנלע"ד לתרץ הוא באופן זה והוא דפסקו הפוסקים ז"ל דגוי שאינה את ישראל מחזיר אאונאה והשתא אפ"ל בדוחק דכונת ה' ז"ל הוא בצד זה וזהו מ"ש שגוי וישראל שוים וכן יש לדקדק בלשון הרב דכ' וז"ל אלא לעמיתך וכו' דהגזירה והמצוה שבה הכתוב מדבר שהוא אל תונו והוא איסור האונאה הוא דבר שוה לכל מי שימכור אליו או יקנה ממנו בין שיהיה עמיתו או איש נכרי מדכתב לכל מי שימכור וכו' דזה הוי מיותר והו"ל למימר הוא דבר שוה לכל בין שיהיה עמיתו או איש נכרי וכו' אלא נראה דהכונה הוי כדכתיבנא דמ"ש לכל מי שימכור אליו ר"ל בין שיהיה עמיתו או איש נכרי איכא אונאה. או יקנה ממנו בין שיהיה עמיתו או איש נכרי לא יוכל לאנות וקאי באל תונו ואפי' שיהיה גוי המאנה כמו שכתבו הפוס' ז"ל וא"כ כיון דבצד זה בגוי שאינה וכו' חייב להחזיר האונאה לכך דריש הת"כ לעמיתך כשאתה קונה וכו' או כשאתה מוכר וכו' שהדרשה היא שוה וגוי שאין לו אונאה נפיק מק"ו דהקדש כמו שדרש לקמן אחיו ולא הקדש ולית ליה צריכותא דגמ' כמו שכ' הרב לחם משנה ז"ל שם. אלא דלענד"ן שדבריו קשיין אהדדי דכאן כ' דלעמיתך יתירה הוא משום דהגזרה והמצוה שבה הכתוב מדבר שהוא אל תונו הוא דבר שוה לכל וכו' ולקמן באות ד' נראה מלשונו דמאי דדרשי' לעמיתך כשאתה מוכר מכור לעמיתך וכו' הוא משום דכתיב את אחיו באופן שדבריו בעת צל"ע:

ה"ח אלו דברים שאין להם אונאה עבדים וקרקרעות וכו' ואפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף וכו' כ' ה' המגיד ז"ל דזה כפי מסקנת ההלכות שם לפי שיש מן הגאונים מי שהיה אומר בקרקרעות יש להם ביטול מקח כשמכר על חד תרין עכ"ל. הנה סברת הגאונים