שולחן המלך על הרמב"ם קח

הלוקח מבעה"ב או כשמכר הבעה"ב ונתאנה אין בו אונאה וכבר נתבאר שם טעמו יע"ש. וא"כ נמצא דיש ג' סברות בדבר חדא מה שהביא הטור ז"ל משם הרמ"ה דבכל עניין אין בו אונאה. ב' מה שהביא הר"ב ז"ל בש"מ משם הרמ"ך ומשם מוהר"י ן' מיגאש ז"ל דאם נתאנה המוכר שהוא בעה"ב אין לו אונאה. . וא"כ נראה דאם נתאנה בעה"ב במכרו יכול לומר הלוקח קי"ל כהרמ"ה והרמ"ך ומוהר"י הלוי ן' מיגאש ז"ל דס"ל דאין בו אונאה. ואם נתאנה בעה"ב שלקח ביוקר יכול לומר קי"ל כהרמ"ה ור"ת ז"ל דס"ל דאין בו אונאה אבל אם נתאנה המוכר דהיינו שמכר בזול והלוקח הוא בעה"ב בזה נראה דלכ"ע יש בו אונאה וחוזר וליכא אלא סברת הרמ"ה ז"ל שהיא יחידה. ועיין לה' מח"א ז"ל בה' אונאה סי' ך':

ה"ה הנושא ונותן באמונה אין לו עליו אונאה וכו' עיין מ"ש ה' משאת משה ז"ל בח"ג סי' ך' על מ"ש מוהרש"ך ז"ל בח"א סי' ט"י דהא דאמרינן הנושא ונותן באמונה דאין לו אונאה היינו דוקא באונאת דמים אבל במקח טעות יש לו אונאה וכו' ע"ז כ' הרב ז"ל דמ"ש ה' מוהרש"ך ה"ד במום שמבטל ממלאכתו כגון בצים מוזרות דלא חזי לאכילה וכן בנדון מוהרש"ך דהוא במוכר שפחה לחבירו ונמצא מעוברת דמבטל ממלאכתה ומה גם דאיכא סכנה וכו'. יע"ש:

ולע"ד אחהמ"ר ל"ז להבין חילוקו דכפי"ז מה יענה ביום שידובר בו למ"ש ה"ה מוהרש"ך ז"ל גופיה שם בח"א סי' קנ"ו על נדון שמכר הר' יוסף להר' יצחק נייר חארג'י בחזקת שהוא טוב ונמצא שהוא גרוע ותובע הרי"ץ הלוקח אונאתו שאינהו שמה שלקח במנה אינו שוה חמשים וגם תובע שהנייר הנז' הוא חאלאונ'י והוא מקח טעות ולעולם חוזר. והמוכר משיב דסתם מכרתי לך כמו שקניתי וע"ז השיב ה' ז"ל דאין לזכות להמוכר מטעם. הך דינא דברייתא דהנושא ונותן באמונה אין לו עליו אונאה דהך דינא דנו"נ באמונה לא שייך אלא באונאת דמים ושומא אבל באונאת מדה ומשקל והנך גווני דהוו מקח טעות לא יע"ש. הרי דכל מאי דאתי ה' מוהרש"ך ז"ל לחייב את המוכר אינו אלא מטעם דמום בו במקח עצמו וכמו שכן כ' ג"כ בסו"ד וז"ל ועתה אבא לנ"ד וכו' ואפי"ה אין. לו שום זכות מהך דנו"נ באמונה אין לך אונאה שכבר הוכחתי דהך דינא לא הוי אלא דוקא באונאת דמים ושומא אבל במידי דמקח טעות לא יע"ש ואפי' דבנדונו הנז' הוא חזייא למעבד. עבידתא דהרי הנייר הנז' אע"ג דהוי גרוע ממה שראה במקום אחר אפי"ה נייר חארג'י הוא ולבן ולא נייר חאלוג'י כמו שנז' בשאלה דבזה לא ענה פיו כנגדו הלוקח כיע"ש ועכ"ז לא זיכה אותו להמוכר מדינא דנו"נ באמונה משום דזה מיקרי מום ואפי' דהנייר הנז' חזי למלאכה מ"מ משום דהוא גרוע מום מיקרי ומהך טעמא הוא דאיחייביה להמוכר ולא מטעמא דאי חזי למלאכה או לא דהרי לפי מה שבא בשאלה הוא דהיה חארג'י ולבן אלא דהיה גרוע ממה שראה הלוקח מקדם דמזה נראה דחזי למלאכה וגם שהנייר הזה כבר היה בו שיווי הגם דקנאו במנה ועתה שוה חמשים מ"מ שוה מיקרי משא"כ בשפחה ובבצים דלא חזו ולא שוו לכלום ואפי"ה חייבו ה' ז"ל להמוכר מטעמא דזה מיקרי מום במקח כמו שידקדק המעיין שם הגם דחזי למלאכה וזה הוי הפך חי' הרב מ"מ ז"ל. ועוד ה'ם אני לה' מ"מ ז"ל שם בד' פ' ע"א שחי' עוד לנ"ד וז"ל ומעתה למה שנוגע לנ"ד דודאי הדעת נוטה דכיון דיתיב פריש בהדייא לקנותם הימינו צרורים וחתומים בלא ראות כדרך שהוא לוקח מבעליהם ושלא יהא לו אונאה לא גרע מדין הנו"נ באמונה וכו' ואפי' דעת מוהרש"ך דמפליג בין פחת דמים למומין שבגוף המקח. הנה בנ"ד ריוחא שכיחא לקיים מקחו דדוקא התם גבי שפחה וכו' דלשירות הבית מתבעיא ואדעתה דהכי הוא דשדי בה זוזי מעיקרא אמרינן דעל דא תברתא ברם הכא בנ"ד משום ריוחא הוייא דלהסתחר בה נחית מעיקרא ואין זה מום המעכב על ידו מלמכור בקרוב אלא דזוזי נינהו דבעי לזבוני בפחת דמים ובהא ליכא למ"ד דבנו"נ באמונה תהוי עליו דין אונאה וחיזור אמטול פסידא דזוזי וכו' יע"ש. דאחהמ"ר לפי דברי ה"ה מוהרש"ך ז"ל הנ"ל דסי' קנ"ו דנדון הנייר היה בדרך סחורה דלהסתחר בה נחית הר' יצחק הקונה והיה לו פסידא דזוזי ופריטי דמה שקנה במנה אינו שוה חמשים ואפי"ה חייבו ה' ז"ל להמוכר ולא אמרינן דפטור מטעם נו"נ באמונה. אה"ן ס"ט ויותר תימא לענ"ד להרב מ"מ ז"ל דלעיל מזה ציינה ה' ז"ל הך דמוהרש"ך דסי' קנ"ו ולא נרגש מכ"ז. ועיין לה' מטה שמעון ז"ל ח"ג סי' זכ"ר הגה"ט אות קי"ח. ועיין בס' אשדות הפסגה ז"ל סי' ט"ו דדבריו מגומגמים אחהמ"ר דנראה דרצה להשוות .דין יותר משתות שהוא בטול מקח עם נמצא מום במקח שהוא ג"כ ביטול מקח והרואה יר' מדברי הפוס' דאינן שוים . ובודאי דאפי' לדעת מוהרש"ך והכנה"ג ז"ל שסוברים דבנמצא מום במקח בטל המקח אפי' בנו"נ באמונה היינו מטעמא דמום בו במקח עצמו. אמנם אם האונאה היא בדמים ובשומא והוא יתר משתות דבזה בטל מקח הוא ודאי דיודו דאין עליו אונאה מטעם דנו"נ באמונה ופשוט ודברי הרב ז"ל צ"ע:

ה"ז עכו"ם אין לו אונאה שנא' איש את אחיו ועכו"ם שאינה את ישראל מחזיר האונאה וכו' וכן פ' הטור ז"ל שם בסל"ו. ועיין. לה"ה ומרן ב"י ז"ל שכ' דהוא ממ"ש בבכורות מדכתי' אל תונו איש את אחיו יע"ש. ובדין הקדש פ' רבינו דאין לו אונאה מדכתיב עמיתך ולא הקדש יע"ש. וחזה הוית להרב לחם משנה ז"ל שתמה על רבינו ז"ל דמסוגייא דבכורות נתבאר דכל זה הוא לאמימר אי סבר כר"ל אבל לר"י דאיצטריך עמיתך לומר לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה ע"כ צ"ל דממעטינן גוי והקדש מאחיו וכו' והשתא דברי רבינו ז"ל מתמיהים וכו' ועוד