שלחנו של אברהם צא

ו' ד"ה א"צ לחזור ולמלוח וכו' כ"ד הרשב"א בת"הד דס"ט ובמ"ה שם דהמלח מפליט כל הדם שבחתיכה ומה שיוצא אחר מליחה מוהל בעלמא הוא ע"ש אבל הרא"ה שם בב"ה כתב דהמלח אינו מפליט אלא הדם שבצדדין אבל מה שבתוך החתיכה אינו מוציא והוי כדם האברים שלא פי' ולכן אם חתך אחר המלוחה צריך לחזור ולמלוח ע"ש וכ"כ הר"ן בפרק כ"ה גבי דגי' ועופות שמלחם זע"ז לדע' הר"מ דמצריך ליתנו במים רותחין אחר מליחה דס"ל דאינו מפליט מה שבתוך החתיכה ע"ש וא"כ אם חתך אחר המליחה צריך לחזור ולמולחו וכ"כ מהרימ"ט חח"מ סימן קכ"ב ודייק לה ממ"ש הר"מ בפ"ו מה' מ"א ד"ט כיצד יעשה יחתוך החתיכ' וימלח ומה לו להזכיר החתוך אם לא להשמיענו שצריך שיחתוך קודם המליחה ע"ש ואין זה ראיה שלא כן כתב הר"מ אלא גבי שובר מפרקתה של בהמה ולא בדין יו"ד גבי דין מליחה דס"ל דשובר מפרק' שאני דהוי כנצרר הדם דאינו יוצא ע"י מליחה אלא ע"י חתוך כמ"ש הש"ך סי' ס"ז סק"ו והפר"ח שם וע"ש להרב פלתי ודלא כהט"ז שם סק"ב אבל במליחה דעלמא א"צ חתוך ומרן אפי' שבדין י"ט כתב ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין סתם כאן דאם חתך א"צ לחזור ולמולחו:

ז' ד"ו אינו פחות מכדי הילוך מיל כ"כ הר"מ וכתב ה"ה סמך לדבריו ממ"ש מולח בשבת משום מעבד ושיעור עבודה כדי מיל וכ"כ רש"י בנדה דצ"ה דשיעור עבודה מיל ע"ש והוא הפך הגמרא בחולין דקכ"ב ובפסחים דמ"ו דאמרינן כדי עבודה ד' מילין וכבר עמד בזה הנ"ב חיו"ד סי' כ"ג ובמ"ב סימן ט"ל וכ' לחלק דעבודה שהיא על ידי הילוך ד' מילין אבל עבודה ממש סגי במיל ע"ש כ' ה"ה שיעור מליחה כשיעור צליה וכ' הב"ח בסוף סי' זה גבי במקום שאין מלח מצוי דהיינו שיעור חצי צליה שהוא כמב"ד ואע"ג דבא"ח סימן רנ"ג כתב הטור שהוא שליש בישול כדעת דש"י אזיל כאן לחומרא וכאן לחומרא ע"ש ועפ"ד ניחא מה שקשה לדעת הר"מ בפ"ו מה' מ"א שכתב דבשר חי אסור לאוכלו אלא ע"י חליטה או מליחה דא"כ ק' מתני' דביצה דכ"ה דקתני בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית צלי רע"א כזית חי ולדעת הר"מ ע"כ ר"עק על ידי מליחה קאמר וא"כ היינו ת"ק דהא שיעור מליחה כשיעור צליה ולפ"ד הב"ח ניחא דשיעור מליחה כשיעור חצי צליה וצלי דקאמר ת"ק היינו צלי כל צרכו אלא דלפי דברי הב"ח הו"ל להטור שם בסי' רנ"ד גבי אין צולין מבע"י למימר דהיינו חצי צלייתו שהוא לחומרא והרב בית הלל בסימן ע"ז כתב בדעת הטור שתופס דעת רש"י שהוא שליש בישול בין לקולא בין לחומרא והכריח כן ממ"ש הטור בא"ח סימן רנ"ג ע"ש וליתא דשם שליש בישול הוא לחומרא והי"ל להכריח ממ"ש בסימן דנ"ד וכמ"ש ובדעת מרן כתב שם דאזיל לחומרא כאן וכאן וכ"כ המג"א שם בסי' רנ"ד ע"ש ודע דנראה דהא דבעי' במליחה שהייה הוא כדי להתפשט כח המלח בעובי החתיכא וכ"מ מדברי מרן בב"י וא"כ בדבר לח כמו דם וכיוצא לא בעי שהייה דמיד מתפשט כח המלח בכולו ובהכי ניחא מ"ש הע"ש סימן ע"ו אות יו"ד ע"ד הר"ן מגמ' דפ' הקומץ ע"ש:

ח' ד"ז בהגה מותר להדיח הבשר במ"פ ד"ז מתוס' בחולין דל"ג שכ' אמתני' דנאכלין בידים מסואבות דמיירי שהודחו במ"פ וכתב רמ"א בתשו' דוקא הדחה בתרייתא אבל הדחה דקודם המליחה ל"מ במ"פ וכל האחרונים תמהו דא"כ קשה קו' התוס' מהדחה קמייתא וה' פלתי תי' דהדחה קמייתא י"ל דהדחה במי גשמים דבעי' דניח"ל וכיון דלצלי בעי ליה לא ניחא ליה וכמ"ש הר"ן ע"ש ואפילו למ"ש הר"ן שם דגם לצלי בעי קליפה מ"מ ניחא ליה לקלוף ולא ילחלח הבשר כדי שיעמוד בו טעמו ואע"ג דבפ' א"מ דנ"ב אמרי' דבעי' עודהו הטל עליו וכ"כ רש"י בחולין די"ג וא"כ י"ל דמיירי בשנגבו מ"מ י"ל בהדחת בשר אחר המליחה דדבר הכרחי הוא לא בעינן עודהו עליו דודאי ניח"ל ודמי לעלה עליה זכר דפ"ב דפרה דאפילו לא ידעו הבעלים וע"ש בהר"ן וכן ראיתי להחזו"ן ברפ"ו דמכשירין דכ' כה"ג לתי' מ"ש התיו"ט שם ע"ש ועיין להרב לב אריה בחולין דל"ג ע"ש ומ"מ דברי הפלתי ל"מ שהרי כ' התוס' בבתרא דצ"ז בד"ה ל"צ דבמי גשמים בעי' דליחשבינהו משקה אף ע"ג דניח"ל וכ"נ מדברי הר"ן שכתב דלא אחשבינהו ע"ש ואם כן אפילו בהדחה בתרייתא י"ל במי גשמים דאפילו דניח"ל מ"מ בעי' דלחשבינהו ואצ"ל במ"פ ולכן נר' דס"ל לרמ"א דמהדחה קמייתא לא ק"ל להתוס' דכיון דמיירי דלא יצא מהם דם ונאכלין בידים מסואבות לא בעי הדחה דעיקר ההדחה משום דם שע"ג החתיכה:

ט' ד"ט בהגה אפי' לא הושם אלא בכ"ש וכו' כ"כ בא"וה דאע"ג דב"ש אינו מבשל שמא מבשל מכח רתיחת המלח ע"ש וכ' הכנ"הג הגהב"י אות ע"ב אע"ג דכ"ש אינו מבשל אלא כ"ק לכ"ע כמ"ש הטור סי' ס"ח הכא אוסר הכל כיון שיש שם דבר הגורם להתבשל כגון מלח וכיוצא מדברים החריפים כ"ש מבשל ככלי א' ולא סגי בקליפ' ע"ש וק"ל מדאיבעיא להו בגמ' בפ' כירה דמ"ב ר"י ארישא קאי ולקולא או אסיפא קאי ולחומרא ואי איתא היכי מצי קאי אסיפא הא כיון דאיכא חומץ וציר גם ת"ק מודה וצ"ל דזה תלוי בצדדי הבעיא דאי ארישא קאי ת"ק מודה בחומץ וציר דאסור גם בכ"ש ואי אסיפא קאי תנא קמא פליג ומסיק דארישא קאי ותנא קמא מודה בחומץ וציר וא"ש דנ"מ מהבעיא גם לת"ק דהלכתא כוותיה מיהו מדברי התוס' והרא"ש שהוכיחו דעירוי ככלי א' מדמפיק כפרק דם חטאת עירה לתוכו מקרא וא"א נימא דהתם מרבה ביש בו דבר חריף ודע דמדברי הא"וה נראה דמסתפק בד"ז וכן המרדכי נסתפק בד"ז ע"ש וכ' הט"ז סקכ"ג דאזלי' בס' להקל ע"ש ובסקכ"ד ועיין להע"הש ריש סי' זה והמנ"י כלל א' סק"ו כ' דס' להחמיר משום דהוי ס' דחסרון ידיעה ול"ד לתיקו דבגמ' דאזלי' לקולא כדרבנן משום דהתם ס' שאין שום אדם יכול לעמוד עליו עד שיבוא אליהו משא"כ בס' דרבוותא ע"ש ועיין להכ"ב מ"ב חיו"ד סי' ס"ד שכ' להפך ע"ש ומרן בב"י סי' ע"ג גבי כברא מתובלת כ' כדעת הרשב"א דס' הנופל בדם שבשלו להקל ע"ש ועמש"ל באות ד' וכמ"ש מור"ם מלח שמלחו בו וכו' עמ"ש הרשב"א בת"ה ד"ק ע"א והרא"ה בב"ה בדק"א ע"א ע"ש:

י' ד"י עכ"ום משמש בבית ישראל וכו' כתב מרן בב"י דוקא ביי"ן דלא אפ' לברורי הוא דסמכי' אטעמא דיוצא ונכנס והכא אע"ג דאפשר לברורי ע"י קפילא סמכינן אטעמא דמנקיותא וריב"א ל"ל האי טעמא ולכך אוסר הכא ביוצא ונכנס ע"ש ותמהני דמדברי התוס' במסכת ע"ז די"ב בד"ה דילמא מתבאר דאפילו לכתחילה סמכינן איוצא ונכנס שהרי התם כך נוהגין ששופתין קדירה ולא חשו חכמים וכמ"ש