שלחנו של אברהם פז

דל"ב דפליגי תנאי גבי בכור בע"מ אי שרי לנכרי וכ' התוס' והרא"ש דהילכתא כר"עק דשרי לנכרי והא דדרשי' ואכלת ולא לכלביך וה"ה לנכרי כדמוכח בפ' כ"ש אין ראיה לאסור דדוקא היכא דנמצא טריפה דאסור לישראל אבל היכא דשרי לישראל לא נפיק מואכלת ולא לכלביך ע"ש מתבאר מדבריהם דשרי לכלבים ולנכרי והר"ן בפ' בהמה המקשה כ' בשם התוס' ריש לחלק בין כלבים לנכרי וכ"כ הרשב"א בחי' שם ומהרש"ל ביש"ש שם סי' ו' דחה דברי הר"ן מהלכה ע"ש וכ"מ סוגיא דפ' כ"ש וע"ש בתוס' בד"ה ר"א ע"ש ועמ"ש הש"ך סי' ש"ו סק"ח שדבריו תמוהים ומ"מ מסיק מהרש"ל שם אפילו דמדינא שרי מ"מ אסור להאכילן לכלבים ולנכרי משום בזיון קדשים ולא שרי לכתחי' אלא לנכרי ע"י מינוי ולכלבים דרך הערמה עם העצמות ע"ש וה"ה כאן גבי מתנות דינא הכי ודעת ה"ג הביאו התוספות והרא"ש שם דמדרבנן אסור משום בזיון ע"ש ומ"מ דדוקא משום בזוי אבל אין קפידא אם לא יאכלם הגוי למשחה ולגדולה דאפילו לישראל אין קפידא אלא לכהן האוכלם כמ"ש רש"י בר"פ ער כמה והביאו הפר"ח:

ה' דט"ו אלא אכלן או הפסידן ובדין ל"א כתב מכרן נמי פטור וכ"ד הר"מ בפ"ט מה' ביכורים ע"ש והיינו אם נתכוון לגוזלה במכירה זו כמ"ש מהרי"קו שם ועפירש"י ר"פ ראשית הגז גבי צבעו ע"ש ולהרשב"א בחי' דקל"ה וכ' הפר"ח סקכ"ה דל"ד בעלים אלא אפילו אדם אחר אם אכלן או הזיקן פטור ומיהו נראה דחייב לבעלים דמי ט"ה למ"ד ט"ה ממון ע"ש וכ"נ מהגמ' ספ"ב דקידושין דפליגי תנאי בגונב טבלו של חבירו ואיכא מ"ד נותן לו דמי טבלו דס"ל ט"ה ממון ואי איתיה בעיניה לא סגי ליה בדמים אלא ע"כ דליתיה בעיניה וקאמר נותן לו דמי טבלו דט"ה ממון ועיין לה' פלתי ועיין מ"ש בדין כ"ג:

ו' דכ"ג לויים ס' אם חייבין וכו' היינו אם חייבין או פטורין אבל אם יטול מישראל ודאי לא יטול דלאו כהן הוא ואם נטל מוציאין מידו כ"כ הש"ך ואחרונים דלא כהב"ח ומדברי התוס' בפ"ק דמציעא ד"ו נר' כהב"ח וכ' הפר"ח סקל"ג דט"ס נפל בדבריהם ובמקום בן לוי צ"ל האי כהנא וכוונתם להוכיח דא"י לתבוע אפילו ט"ה ובאו לסתור תי' ע"ש ונ"ל דמעובדא דההוא כהנא אין ראיה כלל דא"ל דס"ל להגמ' שם ט"ה אינה ממון אבל מעובדא דבן לוי דליכא ס' כלל דפשיטא דלא יטול ואפ"ה אם תפס אין מוציאין מידו מייתי ראיה שפיר במכ"ש ודחו דמיירי בשאכלן וכו' ולפ"ז אם אדם אחר נטל מת"כ ואכלן מחוייב ליתן לבעלים דמי ט"ה לדידן דקי"ל ט"ה ממון והנהו עוברי דפ' הזרוע ס"ל ט"ה אינה ממון וכ"כ הפר"ח גופיה בסקכ"ה ומאי דפשט"ל להפר"ח דאינו מחוייב אלא ט"ה ולא דמי כולה כ"נ מדברי התוס' דמציעא ובחי' בפ' הזרוע תמהתי ע"ד מספ"כ דקידושין דהגונב טבל של חבירו משלם לו דמי טבלו למ"ד ט"ה ממון ועתה ראיתי להר"ן ז"ל בנדרים דפ"ד שכ' דמי טבלו ל"ד ע"ש מיהו מדברי רש"י והרא"ש בפי' שם נר' דחייב דמי כל טבלו דע"י ט"ה יש להם לבעלים זכיה בכוליה וכ"נ מדברי התוס' בפ' הזרוע וכמ"ש בחי' שם ועיין להע"הש אות ט"ו:

ז' א"צ להחזירם וכו' ובסי' שט"ו גבי בכור פ' אם תפס מוציאין מידו ועיין להש"ך שחילק בדבר ע"ש ונר' דדוקא בס' שקול הוא דאם תפס מוציאין מידו גבי בכור אבל בדבר שדעת רוב הפוס' הוי בכור וקצת מהפו' דלא הוי בכור אם תפס אין מוציאין מידו ועיין למור"ם סי' כ"ח וכ"נ מהש"ך סימן נ"ז סק"ז ע"ש ובס' טריפה יש לדון די"ל גבי בכור שאני דרובא פשוטים מסייע למרא קמא אבל ס' טריפה דחזקתה אינה טריפה אם תפס אין מוציאין מידו ואפי' כס' דדינא אמרי' אוקמה אחזקתה כמ"ש במ"א ועש"ך סי' נ"ז ולע"הש או"ג:

ח' דכ"ה הגה במקום שנוהגין וכו' במקום שיש חק למלכות ליקח מכל משקל ליטרא פרוטה א' כ' הפר"ח סקמ"א דחייבין דלא הוי שותפות אלא אחר שחי' שהרי אם לא ירצה לשחוט אין לו לגוי בו כלום ואנן בעינן שותפות ע"ש וה' מכתם לדוד חיו"ד סי' כ' במקום חק המלכות ליטול העור כשישחט הוי שותפות גוי ופטור מן הבכורה ע"ש הרי דפשיט"ל דמקרי שותפות דמחיים ולא זכר דברי הפר"ח ונ"ל ראיה מגמ' בפ"ב דחולין דט"ל ע"ב דבעי התם לר"א יהיב ליה זוזי לטבחי ישראל מהו ופירש"י לר"א דס"ל דסתם מחשבת גוי לע"ז פוסלת שחי' ישראל אפילו אין לו בה אלא דבר מועט בכ"הג דא"ל כשתשחוט הבהמה תן לי בדינר זה בשר מי מתסר מי אמרי' דוקא זבנוה מעיקרא וכו' א"ד ל"ש ומסיק בגמ' דהוי שותפות ונאסרת הרי דהכא אם רוצה הישראל שלא לשחוט אין לו לגוי עליו כלום דאל"ה היינו זבנוה מעיקרא ואפ"ה מיקרי שותפות בשעת שחי' כדי שיאסור אותה הגוי במחשבתו ש"מ דבכ"הג מקרי שותפות בשעת זביחה וה"נ לענין מתנות פטורין דמקרי שותפות בשעת זביחה וקרא כתיב מאת זובחי הזבח ועיין להרמב"ן בחי' שם:

סימן ס"ב א' ד"א אמ"ה אסור וכו' נסתפקתי בניטל ירך וחלל שלה דהוי נבילה ובניקב הושט לדעת הר"מ דהוי נבילה מחיים אם תלש אבר ממנה אי חייב משום אמ"ה מי אמרי' דהוי כמתה ממש א"ד ס"ס קצת חיות יש בה וממ"ש הר"מ בפ"ה מה' מ"א דין ב' דאם נטל הלב דהוי אמ"ה אין להוכיח כלום דאע"ג דניטל הלב הוי נבילה כמ"ש הכ"מ בפ"י מה"ש דלכך לא מנה שם הר"מ ניטל הלב משום דהוי נבילה וכ"כ מהר"ץ בתשו' סי' מ"מ התם שאני משום דבשעת תלישה אכתי חיה היא אבל הכא דקודם תלישה היתה נבילה י"ל דל"מ כשתלש אבר משם אמ"ה ונ"ל דיש להוכיח מגמ' בפ' הע"והר דקכ"א דאמר חזקיה ישראל ששחט בהמה טמאה לב"נ ומפרכסת יצאת מכלל חיה ולכלל מתה לא באת דבנבילה כתיב כי ימות כדפירש"י הרי דיצאת מידי אבר מ"ה קודם שתבא לידי נבילה כ"ש היכא דהוי נבילה מחיים דלית בה משום אמ"ה ולפמ"ש ה' פלתי והתב"ש בסי' ל"ג דמ"ש בגמ' דניקב הושט הוי נבילה מחיים היינו לאיסורא אבל לטומאת נבילות לא הוי נבילה עד שתמות ע"ש אכתי יש להסתפק בניקב הושט לדעת הר"מ דהוי נבילה לענין איסור וכחיה לענין טומאת נבילה אי הוי כחיה לענין אמ"ה ואע"ג דבלא"ה אסור משום נבילה מ"מ נ"מ טובא כמ"ש האחרונים גבי נוהג בטמאה מיהו כ"ז הוא למ"ד בהמה בחייה היא לאיברים עומדת דאיסור אמ"ה קדים ואתי איסור נבילה וחייל אאיסור