שלחנו של אברהם עד

התב"ש דטריפה דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר ע"ש והיינו אי בעי' סתימה דמעיקרא ואי לא בעי' סתימה דמעיקרא מ"מ טריפה משום דסופו ליפסק וכמו קרום שעלה מחמת מכה בריאה ועיין להמח"ב:

ה' נסרכה המרה למ"א כשרה כ"ה במרדכי פא"ט סימן תרי"ז מעשה במרה שנסרכה לצלעות ומצד הכבד והכשירוה ע"ש אבל בהג"המ כתב יש לשאול לאותם האומרים אין סי' בלא נקב אם סי' נמשכה מן המרה או מסומכיה דטחול אם יש לחוש לנקב א"ד דוקא ריאה ששואבת וכו' ע"ש משמע להסו' דטעם טרפות הסי' משום דסופה למנתק במרה הא אין סופה לינתק וה"ט משום דעורה קשה טפי מריאה וכ"מ בת"הד סי' קס"ג ומזה ראיה לדברי הרב שבט יהודה שהבאתי לעיל אבל הר"ן גבי קשיתא דזיתא דאשתכח במרה כ' דעור המרה דק ורך טפי מריאה והביאו הע"הש לעיל ונראה דאותם המכשירין במרה שנסרכה שהביא המרדכי ס"ל דטעם דטרפות סירכא משום דסופה להתפרק אבל למ"ד אין סי' בלא נקב טריפה ועיין להת"הד במה שהוכיח מדברי המרדכי שהביא דברי הגאונים ומסקנתו שם דבכל איברים שנסרכה טריפה כמו ריאה ומרן בב"י בס"סי מ"ו כתב דהא"ח חלק עליו ופ' בש"ע בס"סי ל"ו דכשרה וכ"כ בת"ח כלל פ"ח וכן הסכימו הש"ך והט"ז אבל הפר"ח בס"סי ל"ז והתב"ש ס"סי ט"ל הסכימו לאסור והצ"צ סי' ט' כתב מרה שהיתה בולטת בין הצלעות לחוץ בין עור לבשר ונמצאת המרה שלימה ונפחוה ועלתה בנפיחה כשרה דאי משום דנסרכה בצלעות הא אין סי' אלא בריאה ועוד כיון שיש נקב בצלעות הוי כמכה בדופן דתלי' בדופן ואי משום דחיישי' שמא ניקב בקוץ והגיע לחלל הא תלי' להקל כמ"ש בש"ע סי' מ"ט ועוד הרי העור שלים בחוץ ולא חיישי' לקוץ והפר"ח הסכים לדבריו בנמצא העור שלים ובהא דוקא הוא דתלי' להקל בסימן מ"ט ועמש"ש:

ו' דין ב' ניטלה ביד או חסרה וכו' רפא"ט תנן ניקבה המרה וכ' התוס' וכל שכן ניטלה ע"ש וק' כיון דניטל גרע מניקב א"כ רבנן דפליגי אריב"י ומכשרי בניקבה המרה מודו בניטלה דטריפה דהא לא שמעי' להו דפליגי אלא בניקבה וא"כ הגמ' שם דפריך והא איכא חרותה ומשני רבנן היא ואפיק מרה אכתי כי אפיק מרה בע"כ למתני ניטלה המרה ואכתי והא איכא חרותה ולפמ"ש הרשב"א בת"ה רמ"ג דטרפות הכבד לאו מחמת עצמו אלא מצד המרה ע"ש א"ש דניטלה המרה בכלל ניטל הכבד ובהכי ניחא מ"ש הע"הש בסי' מ"א לדברי הרשב"א הללו מאי משני אפיק מרה דכי מפקת מרה מפקת נמי ניטל הכבד ואכתי י"ז הוו ע"ש. ועפי"ה ניחא דרבנן מודו בניטלה המרה וא"כ בע"כ ליתני ניטלה הכבד מיהו התוס' שם כ' דטרפות הכבד הוא מצד עצמו דיכול להיות ניטל בשר הכבד ועדיין הסמפונות והגידין קיימים והמרה תלויה בהם והדק"ל מאי משני אפיק מרה וי"ל דמ"ל להתוס' דרבנן פליגי אפילו בניטלה מדאהדרו ליה מישפוך לארץ מרירתי דמשמעות מעות ישפוך הוא ניטלה כמ"ש הפ"ת ואי מודו בניטלה גם לדידהו קש' וכ"ד הר"מ בפ"ו והרשב"א דניטלה המרה או חסרה טריפה אבל המרדכי והגה"מי כתב משם ראבי"ה ורש"י דמכשרי בניטלה המרה וכ"כ בשם הרי"ף והפ"ת הוכיח מדתנן חסרה הריאה וגבי מרה לא קתני חסרה מש' דכשרה ואח"כ כ' חסרה הריאה היינו חסרו מהאונות ע"ש ונעלם ממנו הגמ' שם גבי חסרה הריאה דפריך היינו ניקבה ומוקי לה בחיסרון מבפנים או לר"ש אצט' ע"ש והרדב"ז סי' קמ"ה כ' טעם המכשירין בניטלה ומיטרפי בניקבה דניקבה לאו משום נקובת המרה אלא משום שנשפך מה שבתוכה בשאר איברים ומפסיד להו והע"סש כ' ולא משמע הכי בגמ' דמ"ח דאמרי' טרפיות דלאו בר מיניה לא קא חשיב ע"ש והיא גופה קש' ע"ד הרשב"א דטרפיות הכבד משום מרה מגמ' הלזו וכבר כתבתי בסי' מ"א ליישב זה ודון מינה ואוקי באתרין וההיא דפא"ט דאמר חייא ב"ר ח' טרפיות אית בנקובה וא"ת ט' מרה מאן קתני לה וכו' הכל הוא מדברי חייא ב"ר וס"ל לחייא ב"ר דלית הילכתא כריב"י:

ז' ד"ג וטועמו בלשונו כתב הש"ך הטעם דשרי לטעום משום דרובא יש בהן טעם מר וכ' הפר"ח דמ"מ ליתסר משום דם וכ' המנ"י כלל פ"ח והתב"ש דמיירי במריח מקום הטעימה וה' באר יעקב כ' כיון דדם הכבד אינו אסור אלא מדרבנן לא אסרו הטעימה דטעם איסור הטעימה משום דאתי למיכל מיניה ובדרבנן לא גזרו ע"ש וליתא דבחולין דקי"א איתא קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ומתבאר שם בגמ' דטעמא משום דלא אפ' למטעמיה דאסור לטעום כפירש"י שם והרי התם דם שמלחו ושבישלו הוא דאינו אסור אלא מדרבנן ואסרו לטעום ועיין בגמ' שם בכבדא עלוי בישרא דאמרי' דם דאורייתא וע"ש בהתוס' וביבמות רפ"ט התורם קישות ונמצאת מרה קאמר בגמ' דאפשר למטעמיה וכ' התוס' דיפריש מיניה וביה ויטעום והתם תרומת פירות דרבנן היא הרי מוכח דאפילו באיסורי דרבנן אסור לטעום ועיין להמח"ב:

ח' כתב בת"ח כלל פ"ח הא דסמכי' אטעימה משום דכדאי הם המכשירין בניטלה המרה לסמוך עליהם ע"ש וכ' ה' משבצות זהב הא דסמכי' אטעימה אפילו בבהמה ולא תימא דוקא עוף דאי' דאמרי הואיל ויש עופות שאין להם מרה ה"ה ניטלה המרה במין שיש להם מרה אבל בבהמה לא דליתא דמאן דמכשיר ניטלה המרה אפילו בבהמה מכשיר ע"ש וכ"ן מדברי תשו' מימוניות ה' מ"א סי' ו' דמאן דמכשיר אפילו בבהמה מכשיר ע"ש אבל הרשב"א ח"א סי' ק"ח אחר שכ' לאסור עוף הבא לפנינו ולא אשכח מרה כ' וז"ל וזה כדעת מי שאוסר עוף שחסרה המרה ועליו אנו סומכין ולא כדעת מי שמתיר הואיל ובמין העוף יש בלא מרה דליתא דאין מין מחזיק מין ע"ש הרי דהמתיר דוקא בעוף הוא דמתיר וזה נראה דעת הגאונים שהביא הכולבו וס' האורה שהובאו בת"ד סי' קנ"ה שלא כ' דין טעימה אלא בעוף ע"ש והר"מ דקדק בלשונו וכ' חסרה המרה בין בבהמה בין בעוף ומ"מ לדינא ודאי סמכי' אטעימה אפילו בבהמה כיון שיש מכשירין ניטלה המרה אפילו בבהמה כמו שנראה מדברי התשו' מימוני' וכן הסכים המח"ב:

ט' לא נמצאת מרה ונאבד הכבד קודם הטעימה הכנ"הג הגהב"י אות כ"ו התיר משום דהוי ס"ס שמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשרה ושמא אם היה הכבד קיים היה טועם בו טעם מד והביא מ"ש הש"ך דע"פ הרוב הכבד טעמו מר והאחרונים חלקו על הש"ך דאדרבה ע"פ הרוב אין טעמו מר וכיון