שלחנו של אברהם עא

במכ"ש מדין עלתה גם הסי' בנפיחה דטריפה במ"ש השמ"ח וכן הסכים הרב משבצות זהב:

ה' הגה וי"א דאפילו בכסדרן צריך בדיקה בהב"ח והט"ז במים פושרין וב"ב הסמ"ג משם הריט"ע אבל התוס' בדמ"ז הביאו דברי הריט"ע והשמיטו תיבת בפושרין ע"ש:

ו' דין י"ח בבשר ובעצם בשרה ב"ד הר"מ ונראה דלטעמיה אזיל דיש סי' בלא נקב וטעם טריפות הסי' משום שסופה להתפרק כמ"ש מרן בב"י שב"ד הר"מ אבל הרא"ש הטריף בסריך בבשר ובעצם דאזיל לטעמיה דאין סי' כלא נקב ובעי' סתימא מעלייתא ואפילו סרוך רובו בבשר ביון דהמיעוט סריך בעצם דלא סחיס וכ"הג ב' הרשב"ץ כס' י"ש די"ט ע"ב בסי' משיפולי לשיפולי טריפה דאי ע"י נפיחה נראית רוב הסי' בחיתוך ומיעוט בשיפולי בשרה והטעם כיון שהסכמנו דטעם הסי' משום דעשוי להתפרק ביון דרובא בחיתוך אינה מתפרקת אבל לדעת רש"י דאין סי' בלא נקב המיעוט מעכב ע"ש וה"נ דכוותה ולפ"ז לפמ"ש הרדב"ז ומהרימ"ט הובאו בכנ"הג הגהב"י דנקטי' להלכה בהסו' דאין סי' בלא נקב יש להחמיר בסרוכה לעצם ולבשר אפילו רובה בכשר:

סימן מ' א' דין ד' דוקא ניקב מעצמו מחמת חולי וכו' ב"ב הטור וב' הפרישה דוקא נודע ודאי שהוא מחמת חולי אבל אם יש לתלות שנעשה בקוץ אפילו ליכא קוץ לפנינו חיישינן שמא מחמת קוץ דאי איכא קוץ בפנינו אפילו לא ניקב כלל דחיישינן שמא ניקבו אברים הפנימיים ע"ש ודבריו לא יכונו אלא לדעת האוסרין שכתב מרן בב"י סימן מ"ט בשם ספר אהל מועד גבי קורקבן בספק מחמת חולי או קוץ אבל לפי מ"ש מרן שם דכשר דהוי ס"ס ספק מחמת חולי ואת"ל מחמת קוץ שמא לא ניקבו אברים הפנימיים וכ"פ הש"ע שם ע"ש ה"נ תלינן להקל ועיין להכנ"הג בהג"הט ועמ"ש שם ולהב"ח בסימן נ"א מ"ש ע"ד מהרש"ל:

ב' אם נחתך חתיכה מהלב במקום עובי הבשר. הגיע לחלל בתב היפ"ת בב"ר פ' מ"ו אפשר דגרע מניקב והע"הש סתר דבריו ממאי דמבואר בסי' מ"ג גבי טחול אם נחתך בקולשיה כשר לכ"ע ולא גרע מניקב ע"ש ונראה דל"ד לטחול דבטחול אם ניטל בשר וא"כ אם נחתך בקולשיה אין להטריף אלא משום נקב אבל בלב דאם ניטל טרפה י"ל מ"ל ניטל כולו מ"ל ניטל מקצתו ואפילו לא הגיע לחלל נהי דמדין ניקב לא מטריף מדין ניטל טרפה ומ"מ נראה עיקר לדינא במו שהסכים הע"הש דכיון דדין ניטל הלב לא למדנוהו אלא מכ"ש דניקב במ"ש התוס' ברפא"ט היכא דנחתך קצת במקום שאין הנקב פוסל אין ללמוד מניקב ולשון הר"מ בפ"ו מה"ש שב' כל אבר שנקובתו במשהו אם ניטל כולו טרפה משמע דוקא כולו ואפילו דבלב אם ניטל מקצתו במקום חלל הלב טרפה היינו משום ניקב ועיין להב"מ בפ"ט מה"ש:

ג' דין ה' ניטל הלב וכו' טרפה ב"ב הטור אבל מרן בפ"י מה"ש כ' דמה שלא מנה הר"מ ניטל הלב בהדי שבעים טרפיות משום דא"א לחיות כלל אפילו שעה אחת ע"ש מתבאר מדבריו דניטל הלב הוי נבלה מחיים ומדברי הר"מ בפ"ז דין כ' שכתב הוריקו לבו או בבדו הרי הן במו שניטלו וטרפה ע"ש אין להוכיח דלא הוי נבלה שהרי שם בסוף הפרק כתב לשון זה גבי ושט ובפ"ג דין י"ט כתב דניקב הושט נבלה ועיין בפ"ו דין ב' ומדברי התוס' ברפא"ט שכתב ניטל הלב לא אצטריך למתני' דבכלל נקוב הוא ע"ש ואין להוכיח דלא הוי נבלה דא"א הוי נבלה ת"ל דמתני' לא חשיב אלא טרפות די"ל דכ"כ לפום תירוצא דרבא בפ"ב. דל"ב דמשני אלו אסורות קתני יש מהן נבלות וכו' ואף על גב דמ"מ קאמר כגמרא דלא חשיב נבלה דמטמאה מחיים היינו לענין טומאה אבל לאיסור אבילה אסור משום נבלה כמ"ש הפלתי והתב"ש בסי' ל"ג ועיין להכ"מ לעיל סימן ב"ט שהוכיח ממה שלא מנה הר"מ בפ"ג בהדי אינך דהוו נבלה ניטל הלב דלא הוי אלא טרפה ע"ש ועיין הכנ"הג בסי' זה בהג"הט אות יוד בתרנגולת שלא נמצא לה לב דהוי טרפה וכ"כ הרב שאלת יעב"ץ ח"א סקכ"א שלא התיר הרב מהר"ץ אביו בסי' עד אלא משום דהיה מקום לתלות בחתול אבל היכא דליכא. למתלי בחתול וכיוצא אסורה ע"ש:

ד' דין ו' בהגה נצרר הדם וכו' כתב הרב שיורי ברבה משם הגהת הרי"ף פי' נצרר הדם עד לחלל ואף על גב דבק"ד טרפה אפילו בעובי היינו משום דנסרך דאיכא ריעותא ע"ש ובא"וה כלל נ"א שממנו הוציא מור"ם ד"ז דנצרר לא כתב נסרך השומן וכו' וס"ל להרי"ף דמעשה אחר הוא ולא ההוא מעשה שהביא המרדכי משם ראבי"ה ותמהני דבד"מ בראש הסימן הוכיח דשומן הלב אינו סותם ממעשה זה שהביא המרדכי וא"כ ס"ל דמעשה זה בשומן הלב עצמו ולא בטרפש הלב במ"ש האחרונים וא"ב בסרכתו אין כאן שום ריעותא דהיינו רביתיה ובמ"ש הט"ז בסק"ב וא"כ לדעת מור"ם ד"ז דק"ד אפילו בלא ריעותא וגם דין דנצרר הדם כן הוא איברא דלפמ"ש האחרונים בדעת מרן בב"י דד"ז דר אבי"ה בטרפש הלב מיירי י"ל דדוקא משום ריעותא דסי' הוא דהטריף וכ"ב הרב בתי כהונה בפסקי דינין הביאו המח"ב ע"ש אבל הכנ"הג בהגה"כי אות י"ג כתב דההוא עובדא דנצרר הדם שכתב הא"וה משם ראבי"ה היא גופה שהביא המרדכי משם ראבי"ה ע"ש וא"כ נראה דאפילו. בלא ריעותא דסי' מטריף אפי' בעובי לבד שהרי האו"ה לא נזכר בדבריו סירכא:

סימן מ"א א' ד"א ניטל הכבד טריפה כ' התוספות בדפא"ט דטרפות הכבד מחמת עצמו ולא מחמת המרה דמ"ל דניטל כל בשר הכבד אבל הסמפונות והגידין קיימים והמרה תלויה בהם וכ"ד הר"מ דבפ"א כ' ב"ד שנאמר בו אם ניטל טריפה אם חסר מתחי' בריאתו בשר וא"ב חסר הכבד בשרה דהא ניטל הכבד תנן וא"א דמשום מרה הא חסרה המרה טריפה כמ"ש בפ"ו אבל הרשב"א בתה"א דמ"ג ע"ב כתב דטרפות הכבד משום חסרון המרה ולאו מחמת עצמו הוא ע"ש ובגמ' דמ"ח ע"א אמרי' דטרפיו' דלאו בר מיניה לא קא חשיב ע"ש וצ"ל לדעת הרשב"א דלא אתמר הכי אלא בניקבה הריאה ודופן סותמה או ניקבה המרה וכבד סותמתה ואח"כ ניקבו הדופן והכבד