שלחנו של אברהם נד

דפטרי בטובח ע"י אחר בשבת משום דשחי' שא"ר ל"ש שחיטה דס"ל כר"י הסנדלר ע"ש וע"כ במזיד מיירי דבמזיד הוא דאסור אפי' לאחרים וא"כ בלא"ה הוי שחי' מומר ע"ש וכן י"ל מהא דפריך התם למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן ע"ש ונ"ל דל"ק דודאי מודה הר"מ דדוקא בפרהסי' כדקתני בבריית' מחלל שבת בפרהסי' אלא דס"ל דהכא ע"כ בעדים כמש"ל וא"כ התם בצינעא מיירי וגבי ממון מיירי התם וא"כ אפי' שחט לבדו ולא ידעי' אי שוגג או מזיד א"ל אייתי ראיה שהיה שוגג וטול ולכך פטרי רבנן כיון דס"ל שחי' ש"ר ל"ש שחי' ולר"מ חייב דאפי' במזיד הא ס"ל שמה שחי' ואע"ג דאם תפס ל"מ מיניה מ"מ שפיר קאמר חכמים פוטרין שהרי מעיקרא ס"ד לאוקומא משום קי"ל בדרבה מיניה ואע"ג דאם תפס ל"מ מיניה מיהו אכתי ק' משוחט לע"ז דפטרי רבנן שם משום שחי' שא"ר אמאי מחייב ר"מ הא הוי שחי' מומר דבע"ז אפי' בצינעא הוי מומר כמתבאר מדברי התוס' שהוכיחו דבפ"א לא הוי מומר מדר"ל ומב' אוחזין ולא מוקי לה בצינעא כמ"ש ה' בכור שור שם ועיין להכנ"הג סי' ב' ומ"ש עוד ה' פלתי מכותב גט בשבת עמש"ל סי' קס"א:

סימן י"ג דין א' בהמה חיה ועוף טעונין שחי'. דעת כל הפו' דיש שחי' לעוף מ"הת זולת דעת מהר"ם הביאו הרא"ש. בפ"ב דיומא שמן הראוי לומר. לגוי לנחור עוף לחולה ולא לשחוט דאין שחי' לעוף מ"הת ע"ש וכ"ד ר"י הביאו בס' בשמים ראש סי' ק"ז ועיין לה' כנ"הג בהגב"י אות ב' ע"ש:

ב' דין ב' אם הפריס ע"ג קרקע וכו'. ואפי' בדיעבד אסור כ"נ ממ"ש הרא"ש אי דרס וכו' וכ"נ ממ"ש הטור לשו' פיסול ואע"פ שהתוס' ר"פ השוחט כ' לשון פיסול אלכתחי' התם בלא שחט הוורידין דיעבד נמי לא יצלה אלא אם צלה הוא דכ' דשרי וכ"נ מדברי הראשוני' שהביאו ראיה דטריפו' אינו פוסל מההוא רובא ואי אמרת דלכתחי' הוא דלא נימא דההוא רובא כדיעבד דמי דלא אפשר בע"א וכ"הג כ' הראשונים גבי שחי' הוורידין דלא תיקשה מעובדא דגמ' דנ"ט בההוא דהוה מסמס קועיה דמא ע"ש וכ"ד הפר"ח ודלא כהט"ז:

סימן י"ד א' דין ג' ואם יצא חציו וכו'. כ' הפר"ח סק"ז :

אם הרוב בפנים וכי שדינן הוי רוב בחוץ בהא ודאי דשדי' בתר רובא דתמן בפנים ולא איבע"ל אלא בחציו ע"ש ועמ"ש בחידושי' בחולין ד"ע ע"ש:

סימן ט"ו א' דין ב' ולא חיישי' שמא נתרסקו וכו'. כ"כ כל הפו' אבל הרא"ש בפ"ק דביצה כ' דבעי' הפריס ע"ג קרקע דאל"ה חיישי' לריסוק איברים והוא תימא דהא קי"ל כר"ן בפ' א"ט דלא חיישי' לר"א והט"ז כ' דר"נ מיירי דילדה לפנינו אבל אי לא ילדה בפנינו חיישי' שמא נפלה מבית הרחם לארץ ע"ש ולא הוי ס"ס שמא לא נפלה ואת"ל נפלה שמא לא נתרסקו דס"ס דשם א' הם אבל מהרש"ל ביש"ש בפ' א"ט תי' דהרא"ש מיירי דלא ידעי' שכלו. חדשיו דאינו ברי ור"ן מיירי בכלו חדשיו ע"ש וק' לישתרי מס"ס ס' כלו ואת"ל לא כלו שמא לא נתרסקו ולא הוי שם א' דהס' הא' מוציאו מכלל נפל והס' הב' מוציאו מריסוק גם לפי מ"ש הנה"כ ע"ד הט"ז בסק"ד דאי לא כלו חדשיו בודאי לא יעברו לו ק' ימים א"כ כיון שעברו עליו ח' ימים בודאי כלו חדשיו מיהו דברי הנקה"כ תמוהים דבשבת דקל"ה כ' התוס' דרשב"ג מיירי אפילו בודאי לא כלו וקאמר ח"י בבהמה וכ"כ המש"ל בה' א"מ וכ"כ ה"ה בפ"א מה' יבום ד"ה ועיין מהרש"א בפ"ק דביצה בד"ו בד"ה וכי וכ"כ הפריש' בסי' י"ג דאפילו ודאי לא כלו חדשיו אי עברו עליו ח"י יצא מכלל נפל ועיין להתב"ש שם סקט"ו ולהשע"ה בה' יו"ט דל"ד ע"ד ע"ש ובדברי הרא"ש נ"ל דכיון דבלא ידעי' שכלו חדשיו בעי ח"י וכיון שעברו ח"י ולא עמד הוי ריעותא ולכך בעי' הפריס ע"ג קרקע ואפי' בידעי' שכלו אי עברו ח"י ולא עמד נר' דבעי' הפריס כיון דאי' ריעותא :

ב' דין ג' אין סומכין על העכ"ום וכו'. התוס' בבכורות ד"ך ובנדה דמ"ד כתב דמדאורייתא אזלי' בתר רוב וולדות דאינם נפל ומאי דאמרי' הא לא שהה ספיקא הוי הוא מדרבנן ע"ש והטעם דאין סומכין על העכ"ום כ' בס' בשמים ראש סי' כ"ט משום דאין עכ"ום נאמן אלא בעבידא לאגלויי וכ"כ הריב"ש סי' תל"ג ובדאורייתא אפילו בעבידא לאגלויי לא מהימן ודוקא בדבר שאין בידו לגלותו כגון שבויה וכיוצא אבל בטעימת קפילא דבידו לברר מהימן אפי' בדאורייתא כמ"ש הש"ך סי' צ"ח סק"ב ועיין להרב המגיה שם בס' ב"ר ועיין לה' פלתי ומדברי הר"מ בפ"ד מה' מ"א ד"ד נר' דכל שלא שהה ס' דאורית' הוא אלא שאין לוקין עליו ועיין לה' הלכו' יו"ט דקי"א ע"א שנעלם ממנו דד"ז במחלוקת הוא שנוי ועיין לה' נ"ב במ"ב חיו"ד סי' ו' שכ' דמשום דהוי דרבנן הוא שכתב הט"ז להתיר מכח ס"ס דאל"ה אסור משום דאיתחזק איסורא ועמש"ל סי' ק"י ד"ט וכמ"ש הט"ז דהוי דשיל"מ עיין להב"ד שם שכתב דלא הוי דבר שיש. לו מתירין ממש שאפשר שימות ועיין לה' כ"ד שם ולה' פרי תבואה בתשו' ד"מ והנמשך ע"ש:

כתב ה' לבושי שרד דפ"ח ע"ב עגל בתוך ח"י אם אינו רוצה להפסיד החלב היונק ישחטנו וימכרנו לגוי אבל אסור לנוחרו דשמא בר קיימא הוא ואסור לעשות סחורה בנבלות ולא הוי כנזדמנו ע"ש. ומור"ם בהגהה סי' כ"ז כ' בס' טרפה ימיתנו וימכרנו לנכרי ע"ש הרי דס"ל דהוי כנזדמנו ואפ' דהכא. שאני דיכול להשהותו ח"י דזמן מועט הוא ולא חיישי' לתקלה כמ"ש הש"ך שם סקמ"ז ע"ש ובלא"ה. הדין דין אמת כיון דרובא בני קיימא הם לדעת התוס' ובמ"ש ה' שם ועמ"ש בסי' קי"ז:

סימן ח"י א' דין ד' ואמר ברי לי וכו' שחי' פסולה הטעם משום דמילתא דלא רמיא עליה לא יהיב דעתו כ' הפ"ת נר' דאם יש עדים ואמרו ברי להו כשרה ודוקא איהו הוא דלא רמי אנפשיה והפ"מ נסתפק בע"א אי. מהני ע"ש ונ"ל להוכיח דלא