שלחנו של אברהם נא

מומר לא מיתסרא אלא באכילה ובמסקנא דאמרי לצעורי ולא כיוין לעבוד בלא"ה ניחא שהרי אינו חייב מיתה אבל ממאי דאוקמה ביש' מומר מוכח שפיר דבלא א' מכל אלו הוי מומר ולא ניחא להו למי' דעיקר מתני' משום דיוקא לבד אתי ולשי' הר"מ דבפ"א הוי מומר ס"ל דעיקרא משום דיוקא וראיתי להר"ן בחי' שם שהק' במאי דפריך לר"ן בס"ד נוקמה משום דהוי מומר ע"ש הרי דלא ניחא ליה למי' דפריך מדקתני הר ולא גדא דהר וכמ"ש א"כ הד"ק הב"מ לדוכתה ע"ד הר"ן ז"ל:

ז' כתב הד"מ בפ"י מה' ט"מ אין עושה בית הפרס בשדה של אחרים ע"ש והתם לא שייך מילתא דלצעורי וצ"ל דכיון דבית הפרס דרבנן מתחי' לא גזרו בשל אחרים ועיין למהרלנ"ח סימן ס"ח ע"ש ואין ללמוד מכאן דבאיסור דרבנן אינו אוסר לכ"ע די"ל דוקא בית הפרס דמעיקרא כך גזרו כמ"ש הר"מ בפי' המש' בפי"ז דאהלות ע"ש והחזו"ן בתמורה דקס"ג הוכיח מגמ' דמנחות די"ט דבכל אי' דרבנן אין אדם אוסר ותמה עפ"ז על הר"מ שכ' בספ"ב מה"ש ב' ששחטו א' לשם דבר שנידר ונידב וא' לשם דבר כשר שחי' פסולה אם היה שותף והתם פסול מדרבנן כמ"ש מר"ן בב"י בסי' ה' ע"ש ואפ"ה אם היה שותף אוסר גם חלק חבירו שאינו שלו ע"ש ולפמ"ש הב"הי בס"ב דמומר דשחיט פסול אפי' פיסולי דרבנן ניחא כיון דאוסר חלקו הו"ל מומר ושחי' מומר פסולה והר"מ ס"ל אפי' פ"א הוי מומר כמ"ש מדבריו בספ"א מה"ש ע"ש מיהו כבר הפר"ח בק"א דחה דברי הב"הי ולכן נר' עיקר דאפי' באיסורי דרבנן אדם אוסר ע"י מעשה ול"ד לההיא דמנחות ונ"ל דאיה לזה מהגמ' דפריך הר"ן ממתני' דב' אוחזין ואי איתא דבאי' דרבנן לכ"ע אינו אוסר אמאי לא פריך אלא לר"ן והא התם אי' דרבנן הוא אפי' מתני' דהר כמ"ש רש"י בד"מ ע"א אלא ע"כ דלר"ה אפי' באיסורי דרבנן אדם אוסר:

ח' כתב בש"הג בפ' ר"יש כלי ב"הכנ שבאו ליד גוים ונשתמשו בהם לע"ז ואח"כ באו ליד היהודים אסורים לגבוה אע"ג דקי"ל אין אדם אוסר מ"מ לגבוה אסורים כמו כלים דאחז ע"ש נר' דהיינו בלא מעשה כמו כלים דאחז אבל במעשה כבר נת' דעת רוב הפו' דאדם אוסר אפי' להדיוט בגוי ועיין להרז"ה בס"פ השוחט ולהרב כנ"הג הג"הט אות ט' מיהו ק"ל כיון דלגבוה לכ"ע אסור א"כ דפריך ר"ן לר"ה ממתני' דהשוחט חטאת וכו' אפי' לדידיה קשה דהא לגבוה לכ"ע אסירה וכיון ששחט סי' א' למה איתסרא לגבוה ואינו ראוי לפתח אהל מועד ולא מחייב אש"ח ועיין להר"מ בפ"ד מה' שגגות ועו"ק מאי פריך הגמ' בזבחים דקי"ד אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר וכו' והא לגבוה אוסר מיהו לפמ"ש רש"י בע"ז בפ"י רי"ש דכלים דאחז לא אסרי אלא מדרבנן ניחא דמדאורייתא ראוי לבוא לפתח אהל מועד ולכך מחייב אש"ח ועמש"ל אות ג':

ט' י"א שאוסר גם חלק חבירו. כ' התוס' בד"ה ת"ש דהטעם משום דאוסר חלקו גם חלק חבירו נאסר שהרי מעורב בחלקו ע"ש ולפ"ז אם הוא שותף באבר ידוע דחלקו ניכר בפ"ע אינו אוסר חלק חבירו מיהו נראה דלא כ"כ התוס' אלא במאי דמשני הגמ' הב"ע כשיש לו שותפו' מהא דפריך לר"נ בס"ר דסובר אינו אוסר אפי' נכרי אבל למאי דמסיק דר"נ דוקא ביש' משום דלצעורי מכוין א"כ כשהוא שותף כיון דאוסר חלקו אגלאי מילתא דלאו לצעורי ולכך אוסר ח' חבירו וא"צ לטעמא דמעורב וכ"נ מדברי הר"מ וכל הפו' דאין הטעם דמעורב חלקו בחלק חבירו ועיין להתוס' בד"ה בישראל ולפ"ז להסו' דאפי' נכרי אינו אוסר י"ל דטעמא משום תערובת ויש מקום לומר דאם שותף בחלק ידוע אינו אוסר חלק חבירו:

סימן ה' דין א' אחד השוחט לשם קדשים. מדברי הטור נר' דהטעם משום שמא הקדישו עכשיו וכמ"ש מרן בב"י ולפ"ז אסורה אפילו בהנאה ומתני' דקתני פסולה משום דבעי למתני ור"ש מכשיר וכ"הג כ' התוספו' דל"ח בד"ה פסולה ועיין למהרש"א במ"ב ובגמ' דקאמר בבע"מ מידע ידיע מ"ש דטעמה מפני מראית העין היינו בבע"מ דליכא איסורא מדינא וגם בריש' אם ידעי' בבירור שלא הקדישו מיתסר מיהא מפני מראית העין וי"ל דמש"ה תנן לשון פסולה משום דמיירי גם בידע בבירור שלא הקדישה ודלא כהפ"ת שב' לדעת הטור שאם ידעינן שלא הקדישה כשרה ועיין להכנ"הג וכ"ז לדעת הטור אבל כל הא' כתבו דטעמא דמתני' משום מראית העין לבד ולא משום חשש הקדש:

סימן ו' א' דין א' הג"ה ואמר ברי לי וכו' נראה דבכ"הג אפי' אין בו שיעור שחי' דהיינו ב' צווארים כשר באומר ברי לי שלא נגעתי בפגימה וכ"כ הפר"ח סק"ו באומר ברי לי שלא ניתק והתב"ש סק"ז כ' מיהו דוקא בא' אבל בב' פגימות פסולה בדיעבד ואם יש בין ב' הפגימות ב' צוארים כשרה באומר ברי לי ע"ש ומ"ש בשמ"ח דין ג' ונשאר בו שיעור שחי' ל"ד:

ב' דין ב' אפילו אם בטלו כ"ד הרי"ף והר"מ והרשב"א בחי' ובתה"א וכ"כ הרא"ה בב"ה להלכה והרמב"ן במלחמו' וכ' דדוקא בסכין דדרכה בכך הוא דאמרי' בגמ' שאני סכין דמבטיל ליה אבל צור ודומה לו אפי' לא ביטלו דינו כמו שביטלו ע"ש וכ"ד התוס' שם בד"ה תלוש ע"ש במהרש"א וכ"נ מגמ' במעילה ד"ך אמתני' דבנאה בתוך ביתו דמוקי לה בהניחה ע"פ ארובה וקאמר לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה ואי איתא נוקמה למתני' בלא ביטלה ע"פ ארובה ולא תסייע ליה לרב אלא ע"כ דבשאר דברים זולת הסכין לא שני לן בין ביטלו ללא ביטלו וזה נד' דעת הרמ"ה שהביא הטור א"הע סי' קכ"ד דנר' מדבריו דתלוש ולבסוף חיברו אפי' לא ביטלו הוי כמחובר לענין גט ע"ש דס"ל דבעיא דרבא אפי' לא ביטלו ושאני סכין כמ"ש הרמב"ן וס"ל דלא נפשטה הבעיא ונקטי' לחומרא אפי' לא ביטלו ול"ק מ"ש מרן בב"י שם ע"ש אבל הרמב"ן ס"ל כיון דאמרי' דיקא נמי פשיטותא היא כמ"ש במלחמו' וכ"נ מדברי התוס' בד"ה תלוש דנראה מדבריהם דהוה ניחא אי לא ידע רבא הברייתו' וק' דמ"מ אמאי לא פשיט הגמ' בעיא דרבא מהברייתו' אלא ע"כ דס"ל דבלא"ה נפשטה מדקאמר דיקא נמי