שלחנו של אברהם נ

סתם אין אדם אוסר דבר ש"ש וכ"ד בעל ה"ג בה' יי"ן דקכ"א ע"ג שכתב דהלכתא כריב"ב וריב"ב משום דקמו להו ר"ן ור"י ור"ע כוותיה ובה' שחי' דקכ"ז ע"א כ' בבהמת חבירו רבוצה ושחטה לפני ע"ז לאו כלום הוא שאין אדם אוסר דש"ש ואפילו למ"ד אוסר ה"מ גוי. ע"ש נראה דדעתו דאין אדם אוסר אפילו גוי אלא לרווחא דמילתא קאמר ואפי' למ"ד אוסר וכו' וכ' כהנך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דהנך אמוראי ס"ל דאינו אוסר ומ"ש ואפי' למ"ד אוסר וכו' מילתא באפי נפשה ודלא כדמשמע מפרש"י ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א בתוס' בד"ה לפני דלפמ"ש דר"ה מיירי ביש' מומר א"כ אמאי איפליגו עליה הנך אמוראי הא הם מודים ביש' מומר כדמוכח בגמ' ע"ש ועפ"ה י"ל דס"ל להתוס' דקושטא הוא דס"ל אינו אוסר אפי' גוי ומ"ש ואפי' למ"ד אוסר מילתא באפי נפשה קאמרי אמנם מדברי התוספות בד"ה ר"ן נר' דפ' כפרש"י ע"ש וא"כ צ"ל דמ"ש בד"ה בפני א"נ וכו' היינו לס"ד דפליגי בכותי אבל למסקנא צ"ל כתי' הא' והראב"ד בפ"ח מה' עכ"ום כ' דקי"ל אדם אוסר דש"ש כר"ה מיהו דוקא בגוי וכו' ע"ש נרא' דס"ל דהנך אמוראי פליגי אר"ה בתרתי דר"ה ס"ל אדם אוסר אפי' יש' והנך אמוראי ס"ל אין אדם אוסר אפי' כותי ופליגי תו דאפי' לא"י תנא דס"ל אוסר דוקא גוי דלא כר"ה דס"ל דמ"ד אוסר אפי' יש' ופ' כר"ה דאדם אוסר דלא כהנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר מיהו דוקא בגוי דלא כר"ה בהא מילתא ועיין למרן בכ"מ אבל הר"מ ס"ל דאינו אוסר דפ' כהנך אמוראי בכל מיהו בה' שחי' חילק בין גוי ליש' ועכ"ל דבה' ע"א סמך אמ"ש בה"ש כמ"ש מרן בכ"מ וניחא מ"ש בפ"ד מה' שגגות שחט בהמת קדשי' בחוץ לע"ז ולא אמר בגמר זביחה הוא עובדה א"ח משום ש"ח דכיון ששחט סי' אסרה ע"ש נר' דס"ל דכיון דטעמא דיש' לא אסר משום דאמ' לצעורי מכוין בבהמת קדשי' לא שייך לצעורי והלח"מ שם כ' אע"פ דאינו אוסר דבר שאינו שלו מ"מ בחטאת דקנייה לכפרה שלו מיקרי ע"ש והוא דוחק דהר"מ דנקט בהמת קדשים סתם ולא חטאת ולא פ' כריה"ג דק"ק ממון הדיוט וקשה בדברי הר"מ דא"כ הגמרא דזבחי' דקי"ד דמוקי לה כריה"ג אתיא אפילו כרבנן כמ"ש התוס' בחולין בד"ה כיון והר"מ בפ"ד מה' א"מ פ' דאין מוקצה אחר הקדש ועיין להמש"ל בפ"ד מה' מעילה ד"ח. ועפ"ה דר"ן דקאמר ואפילו למ"ד וכו' מילתא באפי נפשה אבל מיהו ס"ל אינו אוסר ניחא מאי דק' לר"ן דפריך לר"ה מבריית' דהשוחט וכו' דתקשי ליה לדידיה הא איהו מודה היכא דליכא לצעורי אוסר והכא בהמה דידיה היא ול"ל לצעורי ועפ"ה ניחא ולפירש"י והתוס' צ"ל דר"ן דס"ל אוסר היכא דליכא לצעורי דוקא במעשה רבה כמו מנסך אבל סי' א' דמעשה זוטא הוא אינו אוסר וא"כ למאי דקי"ל כר"ן דוקא במעשה רבה אבל מדברי הר"מ בפ"ב והרשב"א בתה"א נר' דאפילו במעשה זוטא אוסר והיינו משום דלדידהו ר"ן ס"ל אינו אוסר אבל לרש"י והתוס' עכ"ל דוקא במעשה רבה כמו שנת' והש"ך סק"ו כ' דאוסר אפי' במעשה כ"ד במ"ש בסימן קמ"ה וכ"כ הכנ"הג הג"הט אות ח' ע"ש ולפי מה שנת' הדבר במחלוקת הוא שנוי והרז"ה בס' המאור כ' דקי"ל כר"ה דאוסר אבל בישראל קי"ל לצעורי ע"ש וע"כ דלא ס"ל כרש"י והתוס' דר"ן ס"ל אוסר דא"כ הלכתא כר"ן בכולא מילתא:

והנה הרשב"א במ"ה הוכיח דקי"ל אדם אושר ממאי דאסיקנא בפ' הערל דלית הילכתא כר"י ור"ש דאמרי גבי כלאים אין אדם אוסר ע"ש נר' מדבריו דשחי' וכלאים כי הדדי נינהו וא"כ לר"י ור"ש דאמרי גבי כלאים אין אדם אוסר גם בשחי' ס"ל אין אדם אוסר וק"ל מדאמרי' בפ' מרובה ד"מ מאן חכמים ר"ש דאמ' שחי' שאינה ראויה ל"ש שחי' וקאמר בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחי' שאינה ראויה היא והיינו משום דאדם אוסר וכמ"ש רש"י והתוס' שם והשת' הא ר"ש גופיה ס"ל דאין אדם אוסר וצ"ל דדוקא גבי כלאים הוא דס"ל דאין אדם אוסר משום דכתי' כרמך ולא של אחרים כמ"ש הרב במס' כלאים בפ"ז והרשב"א מייתי ראיה במכ"ש ולפ"ז ניחא דלא הוי פלוגת' דתנאי דהיא גופה פלוגת' דאמוראי ועיין להרא"ה בב"ה שם מ"ש בס"ד ועיין להתי"ט בפ"ב דחולין מ"ח שנראה מדבריו דשחי' וכלאים שוים לכ"ע והוא תימה ועיין להחזו"ן במס' תמורה דקס"ד ע"ש:

והנה בתשו' מהר"י מינץ הובאה בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ל"ח כ' שהתוס' תמהו על ה"ג דס"ל אפילו גוי אינו אוסר א"כ איך נאסר היין במגע נכרי ותי' דאפ' דמדרבנן אוסר בהנאה והביא ממ"ש המרדכי דבנכרי דידעי' ביה דלא נגע בכוונת ניסוך אלא לצעורי מותר והוכיח מדבריו דס"ל כס' ה"ג דאי אדם אוסר לא היינו מתירים בנתכוון להכעיס ואין לפ' לצעורי מכוין כדי שיסבור הישראל שנסכו אבל אין דעתו לנסך דדוקא ביש' אמרי' הכי בספ"ב דחולין ע"כ ור"ל דאי אדם אוסר מדאורייתא לא היו מתירים בנתכוון להכעיס שהכוונה היא שהוא נתכוון לנסך כדי לצער יש' דס"ס כיוין לנסך דכיון שהוא גוי ודאי כיוין לנסך דלא אמרי' נתכוון לצעורי ולא לנסך כלל אלא בישראל אבל לעולם כיוין לנסך אלא ע"כ אין אוסר מדאורייתא דפ' כהנך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דהנך אמוראי מודו דמדרבנן וכיון שהוא מדרבנן לא החמירו בלהכעיס ול"ק מ"ש עליו ה' כנ"הג וכ"כ הלבוש דהא דאוסר דבר שאינו ע"י מעשה הוא מדרבנן והיינו דפ' כאינך אמוראי אבל לר"ה מודה דמדאורייתא הוא ול"ק מ"ש עליו התב"ש וכן מ"ש רש"י בע"א דנ"ד דמדרבנן הוא מודה דלר"ה מדאורייתא אוסר ועיין מ"ש בדין ב':

ו' כתב הר"ן בספ"ב דחולין אפי' למ"ד אינו אוסר היינו בהנאה אבל באכילה אסור דאינו אוסר ואינו מתירה והוי כלא נשחטה דהוי נבלה וכ"ד הרא"ה בב"ה די"א והב"ח תמה דא"כ מאי פריך הגמ' ממתני' דב' אוחזין הא לא תנן זבחי מתים אלא פסולה ע"ש ונראה דלא ק' דמתני' קתני לשם הר אבל לגדא דהר הוי זבחי מתים וכמ"ש בגמ' שם ואי איתא דאינו אוסר ליתני אפי' לגדא דהר לא הוי אלא פסולה וכ"מ להדיא בדברי הרא"ה ועיין למהרש"א בתוס' בד"ה לאו והרשב"א במ"ה חלק על הרא"ה והוכיח מדפריך מהשוחט בשבת ע"ש ועיין להד"מ ולה' פלתי ומן האמור מתנח לן דברי התוס' בדי"ד ע"א בד"ה השוחט שהוכיחו דבפ"א לא הוי מומר ממאי דאוקמה ההיא דב' אוחזין ביש' מומר והשתא בלא לשום א' מכל אלו פסול דשחי' מומר היא ע"ש וק' אמאי לא הוכיחו מגמ' דלעיל מינה דפריך לר"ן מב' אוחזין לס"ד ומאי פריך הא אע"ג דלא מתסר מ"מ חייב מיתה כדאי' בסנהדרין וא"כ הו"ל שחי' מומר ועפ"ה ניחא דפריך מדיוקא הא לגדא דהר הוי זבחי מתים ואי אינו אוסר הא שחי'