שלחנו של אברהם מט

הר"מ רפי"ד מהלכות פסולי המוקדשין עיין שם ומדברי התוספות בחולין דט"ל בד"ה אלא נראה שאין ללמוד מקדשים לענין מחשבה ע"ש ומ"מ נ"ל דבשוחט חט לעכ"ום אפילו במחשבה פוסל מדאמרינן בפ"ק דחולין די"ג אמתני' דשחי' נכרי נבלה איסורי הנאה לא מתני' דלא בר"א ואי איתא נוקמה אפי' כר"א ומתני' מיירי באחרים עע"ג כדפירש"י ומיירי שרואין אותו שלא דבר כלל אלא ע"כ במחשבה בעלמא מיתסר ומאי דאמרי' בגמ' בד"מ באומר בגמר זביחה הוא עובדה ל"ד אלא אפילו במחשבה סגי וכן ראיתי לה' פלתי שכתב דבשחי' גופה אפי' במחשבה בעלמא מיתסר ע"ש וראיתי לה' שמחת יו"ט סי' ל"ו שהוכיח דבעי' דיבור דאל"ה היכי יליף ר"י ממחשבה דפנים שאין הכל הולך אלא אחר העובד ניפרוך מה לפנים שכן בעי דיבור ועל פי זה הק' במאי דקאמר שחטה ואחר כך חישב עליה לא אמרו בו לא איסור ולא היתר משום פלוגת' דרבנן ורשב"ג הא מדלא מוקי פלוגתייהו בדלא ידעי' אי צווח מעיקרא כדמוקי לה בירוש' מוכח דס"ל להגמרא אי לא ידעי' אפי' רבנן מודו וע"כ מיירי בדידעי' דלא דיבר וא"כ בשחט ואח"כ חישב מיירי בדידעי' דלא דיבר והשתא אפילו לרשב"ג דא דאמרי' הוכיח סופו על תחיל' לא מיתסר דאפילו חישב מ"מ כשלא דיבר לא מיפסל עש"ב ונ"ל די"ל דמאי דלא אמרו איסור לאו משו' כבודן דרבנן דבשחט ואח"כ חישב מיירי בדלא ידעי' ובה"ג אפי' רבנן מודו דהוכיח סופו על תחי' אלא מאי דלא אמרו איסור משום די"ל דאפילו רשב"ג מודה בשחט ואח"כ חישב דשרי משום דאוקמי' לגברא בחזקת כשרות והשתא הוא דחישב וכמו שדחו שם בגמ' כי מוקמי' משום כבודו דר"א ע"ש בפלרש"י וכה"ג ב' הרשב"א בחי' שם אמאי דמוקי בגמ' משום דרשב"א דגטין ע"ש והכי ניחא מ"ש השיו"ט על ס' הסמ"ע וע"ש בחידושי' בגמר' ומ"מ נראה עיקר דבשחי' גופה אפילו במחשבה בלא דיבור מיתסר כמ"ש ה' פלתי דכה"ג לא לא ילפינן חוץ מפנים אבל אין לומר דבפנים גופיה כה"ג במחשבה סגי ולא כ' התוספות בעי דיבור אלא במחשבת פגול שהיא מעבודה לעבודה אבל במחשבה שלא לשמו שהיא בעבודה גופה במחשבה סגי הא ליתא שהרי התוס' בדט"ל בד"ה אלא לא הוק"ל אלא אי אמרי' בפיגול במחשבה בעלמא ואי איתא במחשבה שלא לשמו שהיא בעבודה גופה סגי במחשבה אכתי קשה נימא דר"י יליף ממחשבה שלא לשמו וזביחה דע"א מ"ל בדיבור אלא ע"כ אי בפיגול בעי דיבור גם מחשבה שלא לשמו דבאותה עבודה בעי דיבור ומדברי התוס' בד"מ ע"א בד"ה לפני שכ' דשוחט לפני ע"ז אע"פ שלא פירש עיין שם אין להוכיח כלום דכיון שהוא לפני ע"ז מוכחא מילתא דלע"ז שחיט ואפילו אי בעלמא בעי דיבור בכה"ג דמוכחא מילתא לא בעי דיבור:

ב' דין ב' שחט סתם ואח"כ חישב וכו' כ"כ הטור מש' אע"פ שלא חישב בשעת זריקה וכ"נ מפ'רשי במעשה דקסרין שכ' חישב לזרוק והתוס' בד"ה ע"כ נקטו זרק הוא ע"פ התוספות שהביאו בדיבור הקודם מ"מ משמע דאפילו לא חישב בזריקה מהני וכ"כ מר"ן בב"י ותמה ע"ד רי"ו שכתב דבעינן חישב בזריקה ע"ש ועיין להרב שיו"ט סימן ל"ו:

ג' כתב רי"ו דוקא באכילה הוא דמיתסר והקשה מר"ן בב"י אמאי לא מיתסר בהנאה הא ס' זבחי מתים הוא וכ"מ ממ"ש הר"מ בפ"ב מה"ש ע"ש ונ"ל לש דתקרובת ע"ז אינה אסורה מ"הת אלא באכילה אבל בהנאה לא מיתסרא אלא מדרבנן ואם כן לגבי הנאה הוי ס' דרבנן דאזלינן לקולא ועיין להתוס' בקמא דע"ב ע"ב שנסתפקו בזה ע"ש אבל הר"מ לשיטתי' אזיל דמש' מדבריו בפ"ז מה' ע"א דתקרובת ע"א אסורה בהנאה מ"הת מיהו ק' דמתבאר מדברי הרשב"א בחי' לקידושין דנ"ח דתקרובת ע"ז אפי' באכילה מדרבנן הוא דמתסר וקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ במעשה קיסרין כיון דמספק"ל אי הלכתא כרבנן או כרשב"ג אמאי לא אזלי' לקולא במילי דרבנן אך בלא"ה הרשב"א פ' ה' כרבנן כמ"ש מרן בב"י בח"מ סי' רמ"ה וע"כ אע"פ דה' כרבנן מ"מ חכמים דקסרין רצו לחלוק כבוד לרשב"ג ולא מדינא ורי"ו סובר כיון דאסרו באכילה די אבל לגבי הנאה אוקמוה אדיניה וכ"כ מהרש"ל ביש"ש דדוקא באכילה אסור וכ"כ האחרונים דלא כהפר"ח וק"ל לדעת הרשב"א הלזו דתקרובת ע"ז לא אסירה אפי' באכילה אלא מדרבנן מדפדיך הגמ' בפ"ב דחולין ד"מ לר"ה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה מברייתא דהשוחט חטאת וכו' ואי איתא דכיון דחתך סי' א' אסרה אידך מחתך בבשר הוא אש"ח לא לחייב ע"ש ומאי פריך הא ר"ה מדרבנן הוא דאסרה לדעת הרשב"א וא"כ מדאורייתא שחי' היא ולכך מחייב אש"ח וצ"ל דס"ל כיון דרבנן עשאוהו כעפר לא מקרי שחי' אפי' לגבי מילי דאורייתא וכ"הג צדד המש"ל בה"ת ע"ש וא"ש לפ"ז מאי דק"ל אמ"ש המח"א בנימוקיו על הר"ן בע"ז דנ"ג דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הוא מדרבנן ע"ש וא"כ מאי פריך הגמ' לר"ה ועפ"ה ניחא ועפ"ד המח"א ניחא מ"ש הצ"ק בתמורה דכ"ט ע"א ע"ש ועפי"ה ניחא מ"ש ה' פלתי מאי פריך הגמ' מהשוחט חטאת נוקמה בשוחט להר דמותרת ועובדה בסייף ע"ש די"ל דמ"מ מדרבנן פסולה כדתנן השוחט לשם הרים שחיטתו פסולה והיינו פסולה דרבנן כמ"ש רש"י שם בגמ' וגם ממתני' דפ' כיסוי הדם דפ"ה דפטרה מכסוי שוחט לע"ז י"ל דס"ל כמ"ש הרמב"ן בחי' שם מהא דפריך וס' ר"ש חש"ב דאורייתא דכיון דמדרבנן אסור עקרו ד"ת בשוא"ת ע"ש אך ק"ל לדברי הרמב"ן מגמ' שם דכ"ז ע"ב ודפ"ו דמתבאר שם דלמ"ד א"ש לעוף מ"ה נוחר ומעקר חייב לכסות אע"פ דמדרבנן מיהא בעי' שחי':

ד' דין ג' ואם ישראל חשב שיזרוק העכ"ום וכו' כ"כ הרשב"א בת"ה והרא"ה בד"ה חלק עליו בד"ז ואין להקשו' ע"ד הרשב"א מגמ' בפ' ד"מ דאמרי' מודה ר"ל דבד קטלא הוא דאינו מוכרח דבההוא גוונא דפליגי קאמר דנהי דפלוגתייהו מיירי בחישב ישראל שיזרוק העכ"ום דאל"ה הוי שחי' מומר כמ"ש הרשב"א בת"ה שם מ"מ קאמר הגמ' דמודה ר"ל ביש' שחישב מעבודה לעבודה דבר קטלא הוא ומ"ש הש"ך מתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' קי"ט י"ל דבשחי' הוי כמו ג"פ דכיון דבמשהו ששחט לשם ע"א חייב כמ"ש הכנ"הג הג"הט אות ב' א"כ הוי כל השחי' כמו כמה פעמים וכ"הג ב' הב"ש בא"הע סי' קכ"ד ועיין להרשב"א בחי' בדי"ג ע"ש:

ה' דין ד' לא כיוין אלא לצערו כ"כ הר"מ בפ"כ מה"ש וכ"ד הראב"ד ב"ד בפ"ח מה' עכ"ום והרשב"א בת"ה בד"י והרא"ש ורש"י ל"פ כהינך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דבישראל אמרי' לצעורי מכוין אבל דעת הר"מ בב"ה דאין אדם אוסר דש"ש אפילו גוי ע"ש וכ"נ דעת הר"ן בס"פ השוחט שכ'