שלחנו של אברהם מו

קרא דלא ידבק בע"ז עצמה הוא דכתי' והר"מ שם פ' דיין אסור מדאתקש לזבח אבל מ"מ מלקות לא שמענו אפילו בזבח וכמ"ש הכ"מ וע"כ דנ"ל מפן ואע"ג דא"צ קרא לישראל שזבח בביתו של גוי כדאי' בע"ז ד"ח תרוויהו ש"מ כמ"ש הפ"ת אבל אין לומר דהתם אסמכתא בעלמא וליכא איסור דאוריתא ליתא דודאי איסורא דאוריתא. הוא כמ"ש הריטב"א בחי' שם וכ"נ מהגמרא שם ע"ש והרב מגילת אסתר במצוה קצ"ד כתב דטעמו של הר"מ משום דלא ענש אא"כ הזהיר ע"ש ודלא כהפר"ח ואני תמיה ע"ד הפר"ח דאם איתא דנ"ל מפן ואכלת למאי דקי"ל כר"א דכ"מ שנא' לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ליתסר שחיטת נכרי בהנאה ולמה כתב שחיטת נכרי נבלה ועוד תקשי לר"א ממתני' ד דשחיטת נכרי נבלה גם בפרק כ"ש דף כ"ג דקאמר מאי בינייהו לימא דאיכא בינייהו הא וע"ש בתוס'. והפר"ח ברפ"ז מה' עכ"ום הקש' אמ"ש התוס' בקמא דתקרובת ע"ז אינה אסורה בהנאה מ"הת דכיון דנפ"ל מויאכלו ליתסר בהנאה כיון דקי"ל כר"א ע"ש וכבר תפסו עליו דויאכלו אינו לאו ולא דמי ללא תאכלו וכמ"ש התוספות בפרק כ"ש ע"ש ומ"מ הכא בקרא דפן דהוי כאלו כתיב פן ואכלת הוי לאו ממש ועוד ליתסר בהנא' מלא תאכל כל תועבה ועיין להשע"ה הלכות אישות די"ד ע"ד ולטעם שכתב הפר"ח דאהדריה לאיסור נבלה ניחא דבנבלה גלי קרא דשריא בהנאה מיהו דמי לפסולי המוקדשין דהתם לא הותר כלל וכן הק' הר' בכור שור ע"ד הפר"ח וכה"ג כתבו התוס' בביצה די"ב ע"א בד"ה השוחט ועיין בתוס' ע"א דס"ז סד"ה אמר גם לפי מ"ש התוס' בחולין דצ"ח בד"ה רבא דדוקא בפס"המ דבאומרו תזבח הוי כאלו. אמר גיזה לא התרתי לך ליתא לדברי הפר"ח ועיין בחולין די"ג ע"ב בד"ה תקרובת וע"ש בחי' וכ' ה' בכור שור דהר"מ דפ' נבלה היינו מס' אי דאוריתא או דרבנן כמ"ש בה' א"ה ומ"ש לוקה היינו משום תקרובת ע"ז דסתם מחשבת גוים לע"ז במין הא' כמ"ש הר"מ בפ"ה ע"ש ואינו נראה דא"כ אפילו עע"ז אם אינו ממין שכ' הר"מ בפי"ה לא הוי אלא מדרבנן והר"מ לא כתב דגדר גדרו אלא בגוי שאינו עע"ז מיהו מה שדחה שם מדפריך הגמ' בדקכ"א לא ליבעי הכשר והוכיח דבדבר שטומאתו מדרבנן לא מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה מגמ' דקפ"ט ע"א ע"ש אינו מוכרח דהגמ' הק' ע"פ טומאתו לאו דאוריתא דאי דאוריתא מצינו לאוכלין וכו' וברייתא קתני מה זרעים שאין סופו לטמא טומאה חמורה אבל אי דרבנן ניחא דברייתא דמה זרעים אקרא קאי ולעולם אפי' בטומאה דרבנן קרי ביה סופו לטמא טומאה חמורה וכצ"ל לדברי הר"מ דאלת"ה נוקמה לברייתא דשונין בגוי שאינו עע"ז ומאי פריך הגמרא ועיין במאי דמשני הגמ' הוא ויכול לגוררו ולהתוס' שם:

ב' דין ב' אפילו נשבע וכו' כתב הרשב"א הטעם משום דכבר מושבע עליו מה"ס וכ' התב"ש אע"ג דבלא"ה קי"ל בח"מ סימן. ל"ד דאוכל נבלות פסול לעדות ולשבועה הכא מיירי בגוונא דלא לקי כגון אוכל פחות מכשיעור ע"ש ולפ"ז ס"ל להרשב"א דח"ש מיקרי מושבע ועומד מה"ס וכ"כ בתשו' סי' תרי"ו אבל התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ג בד"ה דמוקי צדדו בזה ע"ש וראיתי להפ"מ בפתיחתו לה' שחי' שורש ב' שיצא לידון בדבר חדש דלפמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ד בד"ה האוכל דוזבחת ואכלת הוא עשה בשאינה זבוחה א"כ כיון דאי' איסור עשה אפילו בח"ש איכא עשה דהא לא כתיב אכילה ומאי דכתיב ואכלת הוא אכילה דרשות ולא אמרי' אכילה כזית אלא באכילה דצווי וכיון דאי' איסור עשה אין שבועה חלה עליו כמ"ש התוס' שם אבל לפמ"ש בשם ריב"א דוזבחת לאו עשה הוא השבועה חלה עליו ועפ"ז תמה על הר"מ דבה"ש כ' דוזבחת מ"ע ובה' שבועות כ' דשבועה חלה על ח"ש נבלה ע"ש ותמהני דלפ"ד גם לר"ל דס"ל ח"ש מותר מ"הת מודה בח"ש דנבלה דאיכא עשה דוזבחת לחד תי' דהתו' דוזבחת עשה וא"כ היכי מוקי ר"ל מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות בח"ש הא בח"ש דנבלה אין שבועה חלה עליו ולא הו"ל לאוקומא אלא שלא כדר"ה אלא ע"כ כיון דדרשי' ומה שאין אתה זובח אין אתה אוכל הוי כמו לשון צווי גם מה שצידד שם דליכא עשה שאינה זבוחה בעוף דהא וזבחת מבקרך כתיב ע"ש ליתא דגמ' ערוכה היא בחולין דף פ"ו דגבי עוף נמי אמרי' בחייה בחזקת איסור עומדת והיינו איסור דשאינה זבוחה כמ"ש התוס' בכ"מ והקשה הט"ז אמאי קי"ל בח"מ סימן ל"ד דאינו נפסל לעדות אלא בעבירה שיש בה מלקות הא אפי' בעבירה שאין בה מלקות עבר השבוע' דה"ס ועובר על השבועה פסול לעדות ע"ש ולפמ"ש הש"ך סקי"ט דבאיסורין לא שאני לן בין להבא לשעבר אבל גבי ממון שאני לן ין להבא לשעבר ניחא מיהו אכתי קשה בדברי הר"מ דס"ל גם בממון לא שאני לן בין להבא לשעבר כמ"ש בב"י שם בח"מ סי' ל"ד ופ' דבעי' עבירה שיש בה להש"ך מלקות ועיין בנקה"כ ע"ש:

כתב הפ"ת סי' קי"ט אע"ג דקי"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא היינו משום דסבר דלא עבר אמאי דמושבע מה"ס דניתן להשבון ע"ש ואינו נראה כן ממ"ש התוס' בפ"ק דמציעא ד"ה דה"ט דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא משום דשבועה חמורה ואי איתא אפילו כי הדדי נינהו שאני ממונא דניתן להשבון ועוד שכתב שם דגזלן פסול לשבועה מדאוריתא משום דכבר עבר ע"ש והא אפילו גזל מ"מ בידו להשיב אלא ע"כ לא אמרי' בידו להשיב והוי חשוד אשבועתא וע"ש בדברי רש"י בד"ו מ"ש בדברי אביי ע"ש:

ג' דין ד' נאמן לומר מומחה שחט לי הסכמת האחרונים שצ"ל מומחה פלוני כמ"ש הרשב"א במ"ה ומשום דעבידא לאגלויי ומהני טעמא דעבידא לאגלויי אפילו באיסור תורה ע"ש וכ"נ מהגמרא בבכורות דל"ו דאמרינן אף אנן נמי תנינא הראיתי בכור וכו' ומסיק דטעמא משום דעבידא לאגלויי וכן נראה ממ"ש הר"מ בפי"ב מהלכות גירושין דין ט"ו ע"ש ועיין בב"י סקי"ט ובמ"ש שם:

ד' דין ה' מומר להכעיס וכו' בע"ז דף כ"ו איפליגו ר"א ורבינא במומר להכעיס אי הוי מין או מומר ופ' הר"מ בהלכות רוצח פ"ד כמ"ד מין א"כ שחי' כגוי כמ"ש מר"ן וזה נרא' דעת התוס' והרא"ש בפ"ק דחולין ד"ג ע"ב שכ' דמומר א"נ להכעיס לאו בר זביחה הוא ודינו כגוי ע"ש והיינו דפ' כמ"ד מין הוא ואע"ג דקי"ל כל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל כדאיתא בפ' כ"צ ש"ה דר"י ור"א ס"ל כמ"ד מין הוא כמ"ש מר"ן בכ"מ שם והרא"ה בב"ה ד"ט פסק כמ"ד מומר הוי מיהו דוקא שאכל שלא לתיאבון אלא להנאת עצמו שביק היתרא ואכיל איסורא אבל להכעיס ממש כגון דאכל מידי דל"ל הנאה מיניה ודאי מין הוא לכ"ע ע"ש וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם דלהכעיס ממש לכ"ע מין הוא ע"ש ובהכי ניחא מ"ש