שלחנו של אברהם מה

לענין כוונה מהני נמי לענין לכתחילה וגם המרדכי נראה דלא יחלוק ע"ז אלא דכיון דלא מהני לענין לכתחילה ל"מ נמי לענין כוונה ובקושיית התוספות י"ל דשאני גט דמוכחא מילתא כמ"ש התוספ' ז"ל בס"ד גבי סוטה אבל שחיטה דמיא לחליצה דל"מ שוטה ומאי דקאמר הגמרא מאן תנא דלא בעי כוונה משוטה דייק ועיין להב"ח ולהכנ"הג ועיין להרשב"א בתשו' ח"ג סימן כ"ו ע"ש והר"ש בפ"ק דידים כתב דחש"ו בני כוונה נינהו אפי' למאן דבעי כוונת נותן ונוטל ע"ש נר' לדעתו דבנטילה לא בעיא כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה אלא נטילה בעלמא וכמו שחיטה דמכוין לחתיכת בשר בעלמא ובפרק השוחט דל"א אמרינן דחש"ו בני כוונת חתיכת בשר בעלמא וע"ש בתוס' ועיין להרב בית הלל:

י"ב דין י"ד עד אחד בהכחשה כ"כ מוהרי"ק אבל מהריב"ל ח"א סימן נ"ד ומהרש"ל והב"ח כ' דאסורה לכל לפמ"ש הריטב"א הביאו הנ"י בפ' האשה רבה דכי אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים דוקא בעדות אשה דבעינן ב' עדים אבל בשאר איסורין דע"א נאמן הרי לא האמינתו כ"כ וכ"נ מדברי רש"י שם דפ"ח ע"ב בד"ה הרי ע"ש ונראה דאפי' לדברי הריטב"א מקום יש לקיים דינו של מהרי"ק דהתוס' בריש גיטין כ' דמאי דמהני בשחי' ע"א אע"פ דאתחזק אי משום דבידו הוא ושם כ' לחד תי' דנדה דנ"ל מקרא דנאמנת משום דבידה היא וא"כ בשחיטה דנאמן משום דבידו מקרא וספרה לה נפיק וכבר הוכיח הש"ך סי' קכ"ז מגמ' דפ' ע"ע דמודה הנ"י בדבר דנ"ל מקרא ע"ש ועיין לה' שבות יעקב ח"ג סי' מ"ג:

י"ג והעד עצמו מותר וכו' מהרי"ק כתב הטעם דברבר התלוי בדעת אחרים דבידו לחזור בתשו' לא אמרינן שויה אנפשיה ח"ד ע"ש ומדלא כ' שמא עשה תשו' מוכח דאפי' בס' איסור אמרי' שויה אנפשיה ח"ד גם מהרד"ך סוף בית א' שכתב גבי שבויה להתיר היינו משום דשבויה דרבנן כמבו' בדבריו ע"ש ועיין לה' חק"ל סי' ג' שדבריו תמוהים גם מה שהוכיח דאפי' בס' איסור אמרי ש"א ח"ד מגמ' דפ"ק דכתובות ד"ט האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסר' עליו דמוקי באשת כהן או באשת ישראל וקבל אביה קידושין פחות מג"ש ע"ש מחלוקת באשת ישראל אין ראיה כלל דכבר כ' התו' שם בד"ה ואבע"א דרובא ברצון כיון דליכא קלא ודוקא ס"ס הוא דחשיב ס' ואדרבה מזה הטעם הוא שכתבו התוספו' דרובא עדיף ולא סגי להו למי' כי הדדי נינהו וע"ש במהר"ם שיף וגם מחלוקת אשת כהן י"ל דחזקת הגוף עדיפא וכ"מ ממ"ש התוספות בד"ה לא וכו' לשון אדרבה ועפ"ז י"ל גם מה שהוכיח ר' שם מסוגיא הלזו דגם באיסור דרבנן אמרי' ש"נ ח"ד להסו' ס"ד לחומרא מדרבנן ע"ש:

סימן ב' דין א' א' שחיטת נכרי נבלה הרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א כ' דלוקה ונ"ל מוקרא לך והרא"ש כ' דנ"ל מוזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול וכ' הט"ז דנ"מ לגר תושב אי מדאוריתא או מדרבנן ע"ש ומר"ן בכ"מ בפ"ב מהלכות א"ה הביא תוספתא דדריש מוזבחת ואכלת ונדחק ליישב דברי הר"מ ע"ש ונ"ל במאי דאיתא בחולין דט"ז ע"כ דר"יש ס"ל דקרא דכי ירחק בא להתיר בשר תאוה ובשר נחירה לא אשתרי כלל ור"עק ס"ל דקרא לאסור בשר נחירה ובשר תאוה לא איתסר כלל והק' התוספות נימא דמר א"ח ומר א"ח ול"פ ונראה דר"יש ס"ל בשר תאוה נאסר להם א"כ איכא לאוקומי קרא דכי ירחק דמייתי קרא לדרשא דתוספתא ומאי דתלי ליה בכי ירחק משום דכיון דבשר תאוה נאסר לא משכחת זביחה בחולין בבקר וצאן אלא בכי ירחק דהיינו כשיכנסו לארץ ולעולם דעיקר קרא לדרשא דתוספתא דאי להתיר בשר תאוה לחוד אמאי כתיב זביחה ודלא כפרש"י שכתב דלר"יש אורחא דקרא וא"כ לר"יש ע"כ בשר נחירה לא אשתרי דמהיכא מפיק ליה אבל לר"עק ל"ל דרשא דתוס' וע"כ דריש קרא דכי ירחק לבשר נחירה ובשר תאוה לא איתסר כלל דמהיכא מפיק ליה הא כיון דל"ל דרשא תוספתא ע"כ למדרש קרא לבשר נחירה וכיון דע"כ לאוקומי לבשר נחירה תו לא אייתר למדרש בשר תאוה ולר"עק נכרי נ"ל מוקרא לך וא"כ התוספתא מיתוקמא כר"יש והר"ם פ' כר"עק דבשר נחירה אשתרי להם כמ"ש בפ"ד מה' שחיטה לכך כ' דנכרי נ"ל מוקרא לך הן אמת דפ' הר"ם תמוהים דפ' לתרוויהו נגד הסוגיא ועיין שם בחי' ומ"מ כיון דפ' דבשר נחירה אשתרי להו תו לית לן למדרש דרשא דתוס' ובלא"ה י"ל קושי' התוס' ע"ד ואופן שכתבנו ולא ע"פ דרשא דתוס' אלא ע"פ דרשא שהביא רש"י וזבחת למעוטי גיזה אלא דדבריו תמוהים עיין שם במהרש"א ולדעת הרא"ש והתוס' דנ"ל מוזבחת ואכלת ק' הא מבע"ל קרא לדרשא דר"עק וקי"ל הלכה כר"עק מחבירו וצ"ל מדסמיך וזבחת לכי ירחק נ"ל בשר נחירה ומדסמיך וזבחת לואכלת נ"ל לשחי' גוי ומן האמור י"ל דלהר"מ דנ"ל מוקרא לך לא אסיר מדאוריתא אלא גוי עע"ז כמ"ש מר"ן בכ"מ ומ"ש הש"ך מגמ' דמכם ולא כלכם ההיא אליבא דר"יש אבל לר"עק דקי"ל כוותיה לא אסיר מדאוריתא אלא הוי עע"ז ובלא"ה מה שהוכיח הש"ך מגמ' דמכם ולא כלכם להוציא את המומר והיינו מומר לכל התורה חוץ מע"ז וחלול שבת כ"ש גוי שאינו עע"ז ע"ש אינו מוכרח שהרי ישראל עע"ז שחי' אסורה כע"א ואלו גוי לא אמרי' לע"א אלא דוקא במין האדוק בע"ז הוא דאמרי' בפ"ק דחולין די"ג השתא מין ישראל וכו' דגוי מבעיא וכמ"ש התוס' שם וא"כ י"ל אע"ג דשחיטת ישראל מומר לכל התורה חוץ מב' אלו אסורה מן התורה דגוי אינו אלא מדרבנן ולאו כ"ש הוא והפר"ח דחה דהגמ' שם לא מיירי במומר לכל התו' חוץ מב' אלו אלא במומר אפי' לב' אלו ע"ש ואינו נכון ראי מומר דרישא במומר אפילו לב' אלו אם כן בכדי נקטא לרישא שהרי אפילו במומר לא' מב' אלו לבד סגי כדקתני סיפא אלא ע"כ דרישא במומר לכל התו' חוץ מב' אלו ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א שם במ"ב ליפרוך מסיפא אי מיירי במומ' לכל מאי האי דקתני מנסך וכו' ע"ש די"ל דמומר דסיפא חוץ משני אלו וליכא למפרק אלא דהיינו רישא וע"ש בחי' ועמ"ש סי' קי"ט דין ה' ע"ש גם מ"ש הפר"ח אמ"ש הש"ך דכ"מ מדברי הר"מ בה' א"ה דאדרב' מוכח להפך כבר הש"ך בס' הארוך ביאר דבריו מיהו מ"ש דלפ"ד הכ"מ וגירסתו בדברי הר"מ השמיט הר"מ דין הכותי ע"ש כבר כתבו בפ"ב מה' א"ה בהדיא ע"ש ועמ"ש הר"מ שחי' נכרי נבלה ולוקה עליה כ' הפר"ח דהמלקות נפ"ל מפן דפן אינו אלא לא תעשה וכ"נ מדברי הר"מ ברפי"א מה' מ"א ע"ש. ונראה דאף דהר"ם הביא שם בדין ב' קרא דלא ידבק היינו לענין לאסור בכ"ש דכיון דאסור משום לתא דע"ז אסור בכ"ש במו ע"ז אבל עיקר