שלחנו של אברהם לט

ביבמות שם לא יאמר לו הכא מפתח וכו' ע"ש אבל דעת הר"ן דבל הנך ענויים מדרבנן הוא דאסירי והוכיח מדשרי לתינוקות והפר"ח תמה ע"ד מגמ' בפ' בנות כותים דל"ב דהטבילוה קודם לאמה ולרעת הר"ן כיון דסיכה מדרבנן ספי' ליה בידים ע"ש וי"ל דסל להר"ן דלמ"ד קטן א"נ אין ב"ד מ"ל באיסורא דרבנן נחתי דרגא דספי' ליה בידים אכל למ"ד בדאורייתא מ"ל באיסורא דרבנן אין מ"ל אבל לא ספי' ליה בידים וכ"כ המש"ל בפ"ז מה' מ"א בדעת רש"י וא"כ הך סוגיא דפ' ב"כ אזלא כמ"ד מ"ל ועוד י"ל דמודה הר"ן כתרומה דכתיב ולא יחללו דאסורה מדאורייתא ולא כ' דהוי מדרבנן אלא גבי יו"הכ וכ"כ מהר"ם כחי' ביומא דע"ז בדעת התוס' שם לחד תי' שכ' התוס' דהגמ' בפ' ב"כ הק' אפי' ליבא קרא היה אסור מדאורייתא ע"ש דלא כ"כ אלא בתרומה דאל"ה קשיא מתני' דשבת אמאי תני זכר לדבר וכו' הול"ל קרא דולא יחללו ע"ש ועפי"ז ניחא מה שהק' הפר"ח ע"ד רש"י והתוס' דסתראי נינהו ע"ש ועיין לה' קול אליהו ח"א חא"ח סי' ל"ו ע"ש:

סימן תרי"ב אבל אוכלין וכו'. כ' הר"מ והסמ"ג כגון פיגול :

ונותר וכו' וכ' רש"ל שם נ"מ אם אכל ח"ש פיגול וח"ש נותר וכו' ע"ש ואע"ג דאמרי' כמעילה די"ז דלענין אכילה מצט' היינו למלקות אבל לקרכן ל"א מצט' כמ"ש התוס' בזבחים דע"ח ע"א ע"ש ועיין להתי"ט שם אכל מהגליון שכ' רש"י ככריתות די"ד ע"א דאין הקטרה פחותה מכזית נר' דאפי' לקרבן מצט' עיין להח"ן שם ותמהני הא משנה ערוכה היא בר"פ אמרו לו מב' מינין אן מצט' נר' דאין מצט' לענין קרבן וע"ש בתוס' ונ"ל דמאי דאמרי' לענין אכילה מצט' היינו משום דבקדשים היתר מצט' לאיסור כדאי' בפ' א"ע ע"ש וכ"ש איסור ואיסור ומאי דמייתי הגמ' מדתניא ר"א וכו' היינו משום דנקט ר"א לישנא דמצט' ועיקר קרא דר"א ליתן ל"ת על אכילתו אבל עיקר טעמא דמצט' משום דהיתר מצט' לאיסור בקדשים ובגמ' כנזיר דל"ז ע"כ מבואר דמאי דהיתר מ"ל היינו שא כלן בב"א אבל בזאח"ז ח"ז אפי' בתוך כדי אכילת פרס אין מצט' ומעתה י"ל דמתני' בר"פ א"ל מיירי בזאח"ז ולכן תנן מב' מינין פטור ומ"ש הגליון מצט' היינו בב"א וניחא בזה מה שהק' התוס' כר"פ אמרו לו ע"ש וא"ש דברי מהרש"ל אבל ק' ע"ד מהרש"ל דכותבת ב' זיתים כדאי' בגמ' דכריתות די"ד ע"א ונר' דכוונתו ח"ש פיגול או ח"ש נותר ושאר הכותבת חולין וקמ"ל דאכילת פיגול הוי אכילה וגם בכרייתא דפ' יו"הכ י"ל ע"ד ואופן שכתבתי מיהו לשונו דמהרש"ל ל"מ כן ע"ש בדבריו:

סימן תרי"ח דין א' ואם החולה אומר צריך אני וכו'. כ' הב"ד סי' תכ"ד דוקא שאומר צריך אני אבל אם אמר תנו לי לאכול אז מודיעין אותו שהוא יו"הכ ונותנין לו לאכול אם אין שם רופא אבל אם רופא אומר שא"צ אין נותנין לו ודקדק כן מדברי הטור ותי' עפ"ז מ"ש מרן בכ"י ע"ד הטור ע"ש ואין נר' כן מדברי הא"ח אות י"א שכ' וז"ל חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביו"הכ אע"פ שהרופאים או' שא"צ מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר די ע"כ גם מהגמ' מוכח כן דאי איתא מאי פריך והא מדקתני סיפא וכו' נוקמא בחולה או' תנו לי לאכול וא"ש כולה מתני':

סימן תרי"ט דין ה' יש שעומדין על רגליהם. מי שנהג כך ורוצה להתחרט בו נר' דתליא בפלוגתא דרכוותא שהביא מרן בב"י ביו"ד סי' רי"ד כמי שנהג להתענות בימ"ת ונתחרט דעת הרמב"ן והרשב"א דלא מהני התרה אבל דעת הר"ן והרא"ש מהני התרה ע"י חרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר ומרן בש"ע שם סתם כדעת הר"ן והרא"ש דמהני התרה והפד"ח בא"ח סי' תס"ח בתחי' דיני המנהגים הוכיח דאפי' הרמב"ן מודה בנהג כן כדי לסגף עצמו וה"נ יש להתיר לכ"ע בנהג כן לסגף את עצמו ואם היה כדי לדמות למלאכים כדאי' במדרש תליא בפלוגתא הלזו ויש להתיר גם בזה לפי מה שסתם מרן בסי' רי"ד כל ההנהגות יש להם התרה ע"י חרטה:

סימן תר"ל דין יו"ד ע"כ אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות וכו' הט"ז הכשיר במחיצה אחת מריעות וקשורים ע"ש וה' שבות יעקב ח"א חא"ח סי' ל"א חלק עליו והוכיח דאפילו במחיצה אחת יש קפידא ע"ש:

סימן חרל"ג ראיתי כס' בית השואבה דס"ז ע"א שכ' אם היה שם עפר מעי"ט ולא ביטלו מותר לבטלו ביו"ט כדי להכשיר הסוכה ולא הוי מתקן כיון דדיבורא בעלמא הוא ולמד כן ממ"ש מהרש"ל ביש"ש ביבמות פי"א סי' ב' דהזמנה דחליצה לא מהני בפה לבד דאי מהני בפה לחוד אמאי אין עושין הזמנה בשבת דכיון דדיבורא הוא לא הוי מתקן ע"ש ואני תמיה ע"ז מדאמרי' בר"פ נוטל דטעמא דאמר ר"י מעלין את המדומע דס"ל כרשב"ג דמהני נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה וכיון דסגי בהכי מעלין ולא הוי מתקן ע"ש ואי איתא למ"ל לאוקומי כרשב"ג הא לכ"ע מהני אי אומר תרומתה בצפונה או בדרומה אפי' בכל המעשרות דלא כתיב ונחשב וכמ"ש התוס' בגיטין דל"א בד"ה במחשבה וכיון דסגי בקביעות מקום לא הוי מתקן כשמעלהו אלא ע"כ דדיבורא אסור והוי מתקן וכ"כ הר"ש בפ"ז דדמאי דקביעות מקום אסור בשבת דהוי מתקן כשאומר מעשר שאני עתיד להפריש וכו' עש"ב וא"כ גם גבי חליצה כשמזמין לעשות החליצה למחר אסור וא"כ גם בעפר אפשר דאסור לבטל ביו"ט דהוי מתקן:

סימן תרל"ט דין ח' אלא בשעת אכילה אם לא יצא מן הסוכה בין אכילה לאכילה דעת הלבוש והמג"א דאינו מברך כיון דלא הסיח דעתו אבל הט"ז והב"ח סי' תרמ"ג כ' בשם מהרי"ל דמברך כיון דתיקנו על אכילה הוי אכילה עיקר מצותה והרי הסיח דעתו מאכילה