שלחנו של אברהם לד

חיטין מבוקעות היו שם ואין ניכרין ע"ש וק' דליבטלו ברובא או בס' ואע"ג דס"ל ח"ונ מ"מ ליכא אלא איסור משהו מדרבנן ועיין להמש"ל בפ"א מה' מטמאי מ"ומ שכ' דלפ"ד התוס' בנדה דס"א צ"ל דס"ל דההיא דבגד שאבד בו כלאים איכא איסורא דאוריתא ע"ש נקטינן דאפי' ס' איסור דאוריתא או איסור דרבנן לא ימכרנו לגוי ועיין להתוס' במס' מ"ק דכ"ו ע"ב בד"ה כך ועיין למהרש"א ז"ל בס' מש"דר בי"ד סי' ש"מ ומדברי התוס' ביומא דס"ט ע"א בד"ה קשין משמע דס"ל דאיסור דרבנן מותר למוכרו לגוי ע"ש ומן האמור י"ל עמ"ש ה' בית יעקב סי' פ"ד שכ' דמ"ש מורם בהגה בי"ד סי' פ"ד דקמח שיש בו תולעים אסור למוכרו לגוי דוקא בודאי תולעים אבל ס' אם יש בו תולעים מותר למוכרו לגוי דהוי ס"ס ע"ש והוא תימה דדוקא בפלוגתא דרבוותא הוא דצדד בו הת"הד מיהו מט"א י"ל משום דאחזוקי איסורא לא מחזקי' ועיין להח"י לעיל סי' תמ"ח ע"ש ונראה דד"ז דאיסור דרבנן אסור למוכרו לגוי מתבאר מהירוש' בפ"ג דערלה דאמתני' דבגד שנארג בו כלאים ידלק פריך וימכרנו לגוי ומשני שמא יחזור וימכרנו לישראל והשתא אמתני' דחבילי תלתן של כלאי הכרם ידלק קשיא וצ"ל כתי' הירוש' ועיין להתי"ט שכ' דעיקר קושי' הירוש' היא אמתני' דחבילי תלתן ע"ש הרי דאפי' איסור דרבנן אסור למוכרו לגוי ועיין להב"י סי' קל"ד שכ' משם התוס' דאפי' ביי"נ וע"א חיישי' שמא ימכרם לישראל לצורך פועליו וכ' בב"ה שהם דברי התוספות שהביא בס"סי קמ"ד שהם דברי התוס' בפ"ב דע"א שכ' דאיסורי הנאה מותרין למוכרן בדיעבד בהקפה ע"ש נר' מדבריו דטעמא דלכתחי' לא שמא יחזור למוכרן לישראל ותימה דמט"א הוא כמ"ש הראשונים שם ע"ש:

הנה כבר נתבאר דאפי' איסור דרבנן אסור למוכרו לנכרי מיהו בכלי שאב"י דנט"לפ הוא ולכתחי' הוא דא דאסור מותר למוכרן לנכרי דקיל מאיסורי דרבנן כיון דלכתחי' הוא דאסור כן יש ללמוד מדברי הרדב"ז ח"א סי' כ"ד ע"ש ובגמ' בחולין דקי"א ע"ב גבי ההיא פינכא דתברא ר"א כ' הריטב"א בחי' ה"ה דהו"מ למוכרה לנכרי דכיון דישנה היא לא חיישי' שמא ימכרנה לישראל אלא דלא חש לה ע"ש ואי איתא אפי' היתה קדירה חדשה ישהנה עד למחר וימכרנה לגוי דבזמן מועט לא חיישי' לתקלה אלא ע"כ דס"ל אפי' נט"לפ אסור למוכרו לגוי והרשב"א במיוחסות סי' קנ"א והר"ן בפ' כ"ה הוכיחו מההוא פינכא דנט"לפ אסור לכתחי' דאי שרי אמאי תברא יניחנה עד למחר וישתמש בה ע"ש ואכתי קשיא יניחנה עד למחר וימכרנה לנכרי אלא ע"כ דלא חש לה וא"כ מה ראיה מייתו אלא ע"כ דס"ל אפי' כלי שאב"י אסור למוכרו לנכרי ועיין להנ"ב מ"ב חי"ד ס"י שכ' בפשי' דכלי שאב"י מותר למוכרו לנכרי וכבר נתבאר דליתא וראיתי לה' מוצל מאש דת סי' כ"ד שנסתפק בכלי שאב"י ולא ידע בו האדם ורצה לבשל בו אי מחוייב היודע בו לאפרושי מאיסורא אי נימא כיון דאינו יודע לגבי דידיה היתרא הוא והוי כדיעבד ופשיט לה מדברי הרשב"א הללו דאי איתא דשרי אמאי תברא יניחנה כך ואם יטעה אדם להשתמש בה שרי ע"ש ויש לדחות דחשש שמא הוא עצמו יטעה ויבשל בו דמה"ט אסור להשתמש בו בצונן כמ"ש הראשונים וכן ראיתי לה' דרך המלך בה' ח"ומ שנסתפק מעין ספיקו דהמ"מ בחמץ שע"ע הפסח דמשום קנסא הוא דאסור והוכיח מגמ' דעירובין דס"ד דאמרי' ש"מ תלת ש"מ הולכין אחר רוב עוברי דרכים ומנ"ל דילמא ברוח הקדש יודע שהוא של גוי כמו שידע דמבגאי שמו אלא ע"כ דאפי' שהוא ידע כיון דאידך לא ידע לגבי דידיה שריא כיון דעיקר הטעם משום קנסא כה"ג לא שייך קנסא ע"ש וליתא דאכתי קשיא במאי דקאמר ש"מ חמץ של נכרי שע"ע הפסח שרי נימא:

דידע ברו"הק שנעשה אחר הפסח אלא ע"כ אפי' דידע לא היה מגלה שזכה לרו"הק ואי איתא דחמץ אסור הו"ל לאסור לר' אלעאי וה"נ נימא במאי דאמרי' ש"מ הולכין אחר רוב הולכי דרכים:

דין י"ב מלגו תרנגולת וכו' כ"כ ראב"ן הביאו . הטור והק' הב"ח אמאי לא אמרי' כאן נמצא וכאן היה כדאמרי' בפ' המדיר גבי מומין ותי' דגבי מומין כיון שנולדו בה מומין איכא למי' העמד הגוף על חזקתו שלא היו בה מומין ועוד דהוי כמו המע"ה כיון דבא להוציאה בלא כתובה ע"ש ולפירש"י שם בגמ' דמפ' רבא לאוקומא כר"ג ורישא משום כאן נמצא ברשות האב וכאן היה ואיתרע חזקת הגוף ואינו מוציא מהבעל ע"ש אין מקום לדברי הב"ח ועוד דלר"א שם דמשני רישא מנה לאבא בידך משמע דאי מהני חזקתה להאב היה מוציא מהבעל ולא אמרי' כאן נמצא ופליג ארבא ע"ש אבל הר"ן בהלכות פ"י דלרבא מתני' בשמא ושמא ור"ג לא אמר אלא בברי ושמא וטעמא ברישא וסיפא משום כאן נמצא וכאן היה ור"א מוקי לה בברי ושמא אלא משום דהאב התובע שמא הוא ע"ש. ולפי"ז א"ש דברי הב"ח דבסיפא דאמרי' כאן נמצא ברשות האב משום דאיכא חזקת הגוף להאב וגם דמי להמע"ה וברישא ה"ט דאמרי' כאן נמצאו ברשות האב משום דאיכא גבי בעל חזקת ממון ממש ור"א ל"פ בהא ארבא ועיין להפר"ח וראיתי להר"ן בהלכות בפט"ו דיבמות גבי עובדא דיצחק ריש גלותא ואמר רבא לא חיישי' לתרי יצחק שכ' הטעם דלא חיישי' משום כאן נמצא וכאן היה וז"ל וא"ת אמאי פסקי' כאן כרבא משום כאן נמצא וכאן היה והא בפ' המדיר שהוא עיקר טעמיה דרבא לא פסקי' כוותיה אלא כר"א דפליג ארבא וי"ל לגבי ממונא הוא דלא אמרי' הכי אבל גבי אשה משום עיגונא אמרי' דלהוציא ממון מחזקתו לא אמרי' כאן נמצא וכאן היה ע"ש ותמהני דלפמ"ש הרב גופיה בפ' המדיר ר"א ל"פ ארבא בד"ז דבשמא ושמא אמרי' כאן נמצא וכאן היה ולפירש"י אדרבה ע"י שאנו אומרים כאן נמצא וכאן היה לא מפקי' ממונא ולר"א דלא אמרי' מפקי' ממונא אינו אלא משום דאיכא חזקת הגוף:

דין י"ד ואם אחר שנמלחה די בקליפה הצ"צ סי' ל' כ' בנשרה במים מחומצין אחר מליחה דאסור דאע"ג דקי"ל בי"ד סי' ס"ט דהמים מבטלין כח המלח מ"מ בחמץ דבמשהו אדמיקר ליה א"א דלא בלע משהו ע"ש ונר' דכ"ז הוא לדעת המחמירים שם בדין ך' דאפי' אחר ששהה שיעור מליחה עדין רותח הוא אבל לפמ"ש מרן שם בש"ע דאחר ששהה שיעור מליחה צונן אפילו בחמץ שרי ועפי"ז מ"ש הפר"ח מדברי רי"ו שכ' בחטה שנמצאת בכלי שהדיחו בו תרנגולת דאמרי' כאן נמצאת ולא באת מהתרנגולת ואע"פ שנמצאת עם התרנגולת בשעת הדחה שרי ע"ש י"ל דרי"ו ס"ל דאחר שיעור מליחה צונן הוא כמ"ש מרן בש"ע:

דין ט"ו הפר"ח האריך בנדון השל"ה והצ"צ וכ' דנדון שלהם באלפס מיירי ומ"מ י"ל ס"ס דס' אם נפל בתחי' הרתיחה או אח"כ ושמא לא נתחמץ