שלחנו של אברהם לג

היינו דבאין חמץ דהא תנן בריש ההוא פרקא כל המנחות באות מצה ולא הוציא מכללא אלא חמץ שבתודה אלא היינו לענין אזהרה דכיון דעדיין חולין הן לא עבר בלאו ותמהני אמ"ש רש"י בפ' כ"ש דל"ז לח"הפ מצה כדדרשי' לרבות לח"הפ לחימוץ דמשמע למאן דמרבה מנחת נסכים לא אתו לח"הפ מצה והוא תימה והרשב"ש סי' קל"ב הוכיח דבדיעבד שרי מברייתא לחלוט ולאשישא וסבור הייתי לומר די"ל בלחמי תודה דיוצא בהם כדתנן התם שו"כ דליתא דלחמי תודה אפיתן בחוץ כדתנן עשאן למכור בשוק ואי אפיתן בפנים איפסלו ביוצא וכ"פ הר"מ בפ"ט מה' מע"הק ועיין להשע"ה בפ"ה מה' חמץ ולהע"הש נר"ו:

סימן תנ"ט דין ו אם העיסה רכה וכו' כ' המג"א כשהוסיף קמח ישמרנה שלא יתן המצות בדבר לח ואם נתן המצות במרק כ' המג"א סי' תס"ג דיש להחמיר שמפסקת בין המצה לאור יש לחוש שמא לא נקלה יפה אבל הח"י כאן כ' דיש להקל ושכ"כ הא"ז ולא זכר דברי המג"א וה' בני חיי הסכים לאסור לאוכלה אפי' לבדה דיש לחוש שנתחמץ הקמח מלחות העיסה ע"ש ולכ"ע שרי להשהותו אחר הפסח וכ"כ ה' חיים שאל ח"א ס"י:

סימן תס"ג דין ג' כרמל מהבהבין וכו'. כ' מהרח"ש ח"ג סי' ז' יש להתיר לחולה שיש בו סכנה ומי שעורים יפין לו ממשקה אחר שיכולין לקלות השעורין ואח"כ מבשלין אותם דהא דחיישי' שמא לא נקלו יפה ה"ד אם נקלו בלא כונה אבל בשקולין אותם אדעתא דאח"כ יבשלוהו ולא יחמיץ ודאי שקולין אותו יפה וה' חקת הפסח כ' מסברא דאפי' לחולה שאין בו סכנה מותר מט"ז ע"ש ואין נר' מהגמ' בפ' ע"פ דקי"ד דאמרי' מאי ב' תבשילין סלקא וארוזא ש"מ לית דחש להא דריב"ן ע"ש ואי איתא אפי' לריב"ן אתיא וקולין אותו אדעתא דיבשלוהו אח"כ אלא ע"כ דבכל גוונא חיישי' שמא לא נקלו יפה:

סימן תס"ו דין א' לא ילעוס אדם חיטין וכו' כ' הר' מנוח בפ"ה מה"ח לאו משום דאסור להתרפאות בהם דהא כל איסורין שבתורה מתרפאין בהם דשלא כדר"ה הוא ואפי' בחולה שאין בו סכנה שרי אלא משום דבשעה שמחמיצות עובר בלאו וכו' וא"ת יבטל קודם שתחמיץ ואמאי לא ילעוס הא ל"ק דביטול מדין הפקר וכיון שחוזר וזוכה בו לא הוי הפקר כדתניא המפקיר את כרמו ולבקר השכים ובצרו חייב בפרט וכו' ע"כ ואי קשיא הא שאני התם דכתיב תעזוב יתירא ומט"ז פטור ממעשר כדקתני סיפא וכדאי' בקמא דצ"ד י"ל דש"ה דלמחר הוא דבצרו אבל הכא בשעת ההפקר עצמו זוכה בו וכ"כ שע"ה בה' לולב דצ"ז ע"ד הר"מ בה' לולב ע"ש ולפ"ד הר' מנוח הללו מ"ש הר"מ בה' יסו"הת מותר לעשות מלוגמא מחמץ היינו שהי"ל חמץ כבר קודם הפסח ונכלל בביטול דקודם הפסח ובתוך הפסח הוצרך לעשות ממנו מלוגמא ונר' דלזה כיוין ה' בית הלל בי"ד סי' קנ"ה ודלא כהח"י שתמה עליו ע"ש ומ"ש הרוקח סי' רע"א דאפי' כבר נלעס והגיח ע"ג מכתו קודם הפסח צריך ביעור ויסירם ע"ש היינו שהיתה ע"ג מכתו קודם הפסח דזה ודאי לא היה בכלל הביטול ודמי למפקיר כרמו ועדיף מניה כיון דעודנו זוכה בו אבל חיטין שהחמיצו קודם הפסח ולא גילה. דעתו שרוצה לזכות בו מותר לעשות ממנו מלוגמא בתוך הפסח ועיין להדרישה. והפר"ח כ' דמ"ש הר"מ מותר לעשות מלוגמא מחמץ היינו לענין היתר הנאה אבל לעולם אסור דעבר בב"י וראיה מירוש' בפ' ח' שרצים דאמרי' הדא גומרתא סכנה ונותנין עליה חמץ בפסח משמע דוקא במקום סכנה ע"ש ואי מהא לא איריא דבירוש' בפ' כ"ש אי' דכל איסורין שבתודה אסורין שלא כדר"ה בחולה שאין בו סכנה דלא כגמרין דלפום תלמודא דידן מותר הוא וכמ"ש הר"מ. ומרן בכ"מ בשם הרשב"א כ' דמיירי בחמץ של גוי ע"ש וצ"ל דמיירי בפי' בהדיא שאינו רוצה לזכות בו ואחריותו על הגוי ועיין להרב ישועות יעקב:

דין ד' אבל אם נתיבש וכו' דוקא אם נאפה בתוך הפסח אבל אם האפיה קודם הפסח כבר נתבטל ואינו ח"ון כמ"ש מרן בש"ע וכ"כ מהרימ"ט בראש ח"ב בשם רבו ע"ש והפר"ח כ' לחד תי' דבממשות בעין חשש מרן לדעת הסו' ח"ונ וכ"כ בסי' תמ"ז דין ג' אבל מדברי המג"א סי' תמ"ז סק"ז נר' דאפי' בממשו בעין אינו ח"ונ לדעת מרן ע"ש והשכנ"הג כ' דכשיבשלו בתוך הפסח יחזור ויתן טעם ע"ש והוא תימה דכיון דכבר נאפה קודם הפסח נעשה היתר גמור כיון שנתבטל ול"ד ללח בלח דכשנעשית האפיה בתוך הפסח נעשה מעשה חדש דעיקר נתינת טעם הוא בעת האפיה ול"ד להסירו החיטה דליכא אלא טעם ועיין להפר"ח וכן הסכים ה' ב"ד ס"י והע"ר כלל ד' סימן יו"ד דרוקא בנאפה בתוך הפסח הוא דאסור:

דין ג' שק מלא קמח וכו' עיין לה' בית יעקב סי' נ"ז וה' אדמת קדש ח"ב סי' י"ג ע"ש:

סימן תס"ז דין א' שמא יחזור העכ"ום וכו'. מתבאר מדברי הטור דבההיא דארבא בפ' כ"ש לא הוי אלא חשש חימוץ וק' דא"כ מאי פריך הגמ' מברייתא דבגד שאבד בו כלאים נימא ש"ה דודאי איכא כלאים אבל ההיא דארבא הוי ס"ס שמא ליכא חימוץ ושמא לא ימכרנו לגוי ולכך שרי וצ"ל כמש"ה לח"מ בפ"י מה' עדות דין ג' דמ"ש הר"מ בה' כלאים בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי. בס' אם היה בו מיירי ע"ש ולמדנו דאפי' ס' איסור אסור למוכרו לגוי וכן מסיק הת"הד סי' קפ"ח אלא שנר' מדבריו דההיא דארבא בודאי חמץ מיירי ע"ש וכו' מדברי הגה"מי סוף ה' חמץ והמרדכי הביאו מרן בב"י בי"ד סי' קי"ב גבי פת ש"ג דאפי' שהוא איסור דרבנן אסור למוכרו לגוי ולמד כן מההיא ארבא ע"ש וס"ס בדאוריתא וס' אחד בדרבנן שוין הן ולכך למדו ס' דרבנן מההיא ארבא ולפי מ"ש מהרימ"ט חי"ד סי' ב' דבההיא דארבא לא הוי אלא מדרבנן ניחא טפי ולדעת הראב"ד ס"ל דההיא דכלאים בודאי איסור כמ"ש הלח"מ ע"כ דס"ל דגם דארבא בודאי איסור כמ"ש הת"הד דאל"ה מאי פריך הגמ' ונר' דס"ל כמ"ש הר"ן הביאו מרן בב"י בסי' זה דקצת