שלחנו של אברהם ל

להט"ז בס"סי זה מ"ש ע"ד בעל העיטור ועמ"ש בי"ד סי' צ"ד גם הרמב"ן בס' הלקוטות שם בפ' כ"ש כ' דמאי דפריך הגמ' ולשהינהו וכו' הכוונה היא דלעביד להו הגעלה ואפי' כלי חרס אחר הגעלה לא נשאר בו אלא משהו ובטיל בשלא במינו ומאי דכתיב גבי נותר שבירה בכ"ח היינו לקיים בו מצות שריפה בנותר הבלוע ע"ש הרי דכל הני רבוותא רבים הם דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין ולאו משהו לבד והמנ"י כלל פ"ה סקט"ו כ' דטעמא דהטור שכ' בסי' ת"ן דכלי חמץ אסור בהנאה ובי"ד סי' צ"ד גבי ב"בח כ' דמותר בהנאה משום דהבלוע בקדירה הוא משהו ובחמץ אסור במשהו אבל ב"בח וסתם יינן משהו מותר בהנאה ע"ש וליתא דמלבד דאפי' בחמץ רבים הן הסו' דלאו משהו הוא כמו שנתבאר עוד בה דאפי' התוס' לא כ' אלא גבי חמץ אבל בשאר איסורין מודו דלאו משהו הוא ודוקא בחמץ שאין רגילות להשתמש הרבה ביחד הוא שכ"כ ובהדיא תניא בפ' ג"ה קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט וכ"נ בהדיא בס' הישר לר"ת בדע"ח ע"ג וע"ש בדס"א ע"ב בשם ר"ש דלא מפליג בין חמץ לשאר איסורין אלא דבכולהו יש קדרה שבולעת הרבה בנ"ט ויש קדרה במשהו והגמ' משני תי' מרווח ע"ש. ודע דמ"ש המנ"י ביי"ן דמשהו מותר בהנאה היינו הבלוע בקנקנים וכדתנן בפ"ב דע"א אבל יין ממש ודאי דאסור בהנאה ואם בישל בכלי חמץ ב"י אי ידעי' כמה שיעור החמץ שנשתמש היום ויש ס' כנגדו מותר דמה שבלוע מקודם הוא לפגם וכ"ש אם לא נשתמש בו היום אלא בשר וירקות הב"ד סי' קצ"ט ע"ש:

כתב ה' ברכי יוסף משם ס' בית מועד באשה. שהגיסה הקדירה בכף שלא הוגעלה ואח"כ הגיסה תבשיל אחר והתיר התבשיל הב' משום שהכף הוגעלה בתבשיל הא' ע"ש ואין נר' כן מדברי הסמ"ק הביאו הב"י בי"ד סי' צ"ד בכף חולבת שהכניסה בקדירה של בשר דאסורה בין עם בשר בין עם חלב דלא הוי התחיבה הגעלה ע"ש הטעם. והנה התוס' והרא"ש בע"א דס"ו הוכיחו דנט"לפ שרי אפי' באיסורן משהו ודחו דברי האוסרין ומשמע מדבריהם דהאוסרין אוסרין מן התורה באיסורין שהם במשהו מדאורייתא ונ"ל דאיה דנט"לפ שרי גם באיסורי משהו מדאמרי' בפ' א"ע דמ"ד ע"ב דט"כ ילפי' מגיעולי גוים ודחי דג"ג חידוש הוא דנט"לפ בעלמא שרי והכא אסור ואי איתא אמאי חידוש הוא נימא מאי דאסר רחמנא הוא משום חשש שמא נשתמשו בו איסורי משהו כיי"נ וע"א וכיוצא ואפי' להסו' ס' דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן מ"מ נימא לא אסרה תורה אלא כלים שנשתמשו בהם איסורי משהו דכ"הג אמרי' התם לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ודחי דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ועוד דבסוף ע"א אמרי' תני חדא וכולן שנשתמש בהם עד שלא יגעיל וכו' אסור ותניא אידך מותר הא כמ"ד נט"לפ וכו' ואי איתא אפי' למ"ד מותר ניחוש דילמא נשתמשו בהם איסורי משהו ואי מיירי בידוע שלא נשתמשו בהם איסורי משהו א"כ נוקי תרוויהו כמ"ד נט"לפ שרי הא בסתמא הא בידוע שלא נשתמשו בהם איסורי משהו אלא ע"כ למ"ד נט"לפ מותר אפילו באיסורי משהו מותר מיהו י"ל דאפי' להסו' נט"לפ אסור באיסורי משהו מ"מ מודו היכא דהוו תרוויהו בהדדי נט"לפ ומשהו מותר וצ"ת. ועוד נ"ל ראיה ממ"ש התוס' והרא"ש בפ' א"מ דל"ח דה"ט דסתם כלי אינו ב"י משום דהוי ס"ס שמא לא נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש שמא נשתמשו דבר הפוגם בעין ואי איתא הא איכא נמי ס"ס להחמיר דאת"ל לא נשתמשו היום שמא נשתמשו אתמול באיסורי משהו דאפי' נט"לפ אסור והוו כס' שקול ולמה שרי בסתם כלי מיהו התוס' שם הוסיפו ס' אחר שמא נשתמשו בו דבר שאין נ"ט ע"ש ויש להסתפק אי אמרי' רוב תשמיש הגוים באיסורין שאין אוסרין במשהו והנה בהגה"מי בפ"א מה' חמץ הוכיח דנט"לפ אסור בחמץ מדפריך בפ' כ"ש ולשהינהו אח"הפ ולעביד בהו שלא במינו ומשני דילמא אתי למעבד בהו במינו והשתא אפי' עביד בהו במינו הא נט"לפ הוא אלא ע"כ באיסורי משהו אסור אפי' נט"לפ ע"ש ומה שלא הוכיח ממימרא דרב גופה דאמר קדירות בפסח ישברו והג"מ בע"א גבי עכברא בשברא מספק"ל אי ס"ל נט"לפ מותר משום די"ל דישברו משום דלכתחי' אסור אבל ממאי דגזרי' שלא במינו אטו מינו אי משום דלכתחי' אסור מדרבנן הוי גזירה לגזירה והרשב"א בתה"א דק"ט כ' דאפי' היתרא בלע גזרי' אטו ב"י מדאמרי' קדירות בפסח ישברו ובמ"א כ' באיסורי משהו נט"לפ אסור וסתראי נינהו ועיין לה"שב יעקב סימן ל"ב:

סימן תמ"ח דין ב' וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו כ' הפר"ח אע"ג דאיסורי הנאה הוא שייך בהו זכיה כמו ע"ז של גוי דאגבהה ישראל דאמרי' מדאגבהה קנה ונעשית ע"ז של ישראל ע"ש ועיין להצל"ח בפ"ק דפסחים ד"ו גבי ב' דברים אינם ברשותו ש"א ולהנ"ב א"א ס"י והפ"מ ר"סי תמ"ג והפר"ח ר"סי תס"ו צדד דמאי דבעי שלא יהא ניכר מתוך מעשיו חומרא בעלמא מדרבנן הוא אבל הרשב"א ח"א סי' תשמ"ו כ' במודר הנאה דלא יצא בלולב דבעי' משלכם ואיסורי הנאה אין קנוי לו ע"ש. וכן איתא בירוש' בפ' לולב הגזול דשל אשה פסול דבעי' לכם וכ' הק"הע דאיסורי הנאה נינהו ולא שייכה בהו זכיה והגמ' בדל"ה דפליגי בשל ערלה פסול אי בעי' היתר אכילה או היתר ממונא הומ"ל טעמא דלא הוי לכם אלא דנחתי לנ"מ למע"ב כדאי' התם וכ"הג כ' התוס' שם ע"ש במהרש"א ועיין להמח"א ה' זכיה מהפקר סי' ד':

דין ג' או נותנו לנכרי אע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כל שהוא למעוטי נבלה מותר ליתן להם מתנת חנם כדאי' בע"א בפ' השוכר דס"ד ע"א ע"ש ועיין להח"י:

שם אע"פ שהנכרי מכירו וכו' עיין להצ"צ שהוכיח להתיר בכ"הג שאין דעתן למכירה גמורה גבי ריבית מתוס' בפ' אז"נ ונ"ל. ראיה מדאמרי' בפ"ק דכריתות ד"ו מותר הקטרת מחללין אותה על מעות האומנין ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה הרי שאין דעתן למכור לחלוטין דבר הקדוש אלא אדעתא דלחזור ולקנות אותה ומקרי שפיר תרומה חדשה ע"י קנייה מהאומנין משמע דקניית האומנין חשיבה קנייה וה"נ דכוותה.. שם אבל מתנה ע"מ להחזיר וכו'. כתב הרדב"ז בלשונות הר"מ סי' מ"ג והביאו הכנ"הג דלדעת הר"מ דמפקיד אצל גוי עובר גם מתנה ע"מ להחזיר עובר מדינא והפר"ח הסכים לדבריו לדינא והרב דברי