שלחנו של אברהם כז

וק' מאי פריך הגמ' בפ' כיצד אדרב יוסף תנייתא הא טובא קמ"ל דאע"פ דעירב לד"מ אסור לילך לדבר הרשות ועיין להע"הש נר"ו שתמה דלמסקנא דגמ' אפי' רבה מודה ע"ש. ועיין להג"א שם שכ' דשמא כרבה קי"ל והוא תימה גם מ"ש הע"הש ממ"ש הר"מ הנודר מן הככר מערבין בו דע"כ משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש. ליתא שהרי כ' הר"מ הנודר מן הככר משתתפין בו אע"ג דמשתתפין לדבר הרשות וע"כ דה"ט משום דאין כוונת הנודר אלא דרך הצאתו דהיינו אכילה כמ"ש רש"י בסוגייא שם ועיין להמח"א בהל' נדרים סימן ז"ך:

סימן תט"ז דין א' בב' י"ט וכו'. עיין להמג"א ועמ"ש בסי' תקי"ד ע"ש:

סימן תל"ד דין ב' כל חמירא דאיתיה ברשותי וכו'. כתב הב"ח בתשו' סימן קכ"ד דאם קנה דגן ונתחמץ לו אחר הביטול ל"מ ביטול דהא לא אמר אלא דאיכא ברשותי מיהו אם ביטל בפי' אפי' מאי דליתיה ברשותיה מהני הביטול דביטול מדין הפקר ויכול להפקיר אפילו מידי דליתיה ברשותיה ולא בא לעולם עש"ב ואין להוכיח ד"ז ממ"ש הרא"ש בס"פ אין בין המודר והתוס' בשבת די"מ להתיר להפקיר בהמתו שהשכירה לגוי לינצל מאיסור השבתת בהמתו אע"פי שאינה ברשותו דשאני משכיר דאפי' גבי הקדש יכול להקדיש אם לא הקדים לו שכרו כמ"ש התוס' בעירובין דכ"ה ע"ש. ועיין לעיל סי' רמ"ו אמנם מדברי התוס' בקמא דס"ו בד"ה כיון נר' כדברי הב"ח ממ"ש אפילו דבאיסורא אתא לידיה אמאי לא יוכל לזכות מן ההפקר משמע דיכול הנגזל להפקיר אע"פ שאין יבול להקדיש כיון שאינם ברשותו ואולם מהגמ' שם דס"ט ע"ב נר' דאין יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו דאמרי' אבל לקט דממון כי איתיה ברשותיה הוא דמצי להפקיד ע"ש. ואע"ג דרבא קאמר אי לאו דאמר צנועין ור"ד אמרו דבר אחד דמשמע אבל השתא יכול להפקיר אפילו אינו ברשותו כל שלא נתייאש ממנו כמ"ש רש"י ז"ל היינו לצנועין ולר"ד ולדידהו יכול גם להקדיש אבל לר"י דקי"ל כוותיה דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש משום דסתמא אחרינא אשכח כמ"ש בגמ' גם בהפקיר אינו יכול להפקיר וכבר המח"א בה' זכיה מהפקר סי' ז' תמה ע"ד התוס' הללו מגמ' דצנועים ע"ש ואסיק דא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו וכן ראיתי למהרימ"ט חא"ה סי' מ' שכ' בפשי' דא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו דדשל"בלע ובי אמרי' בפ' הכותב ד"כ בעודה ארוסה היינו קודם שזכה בה אבל להפקיר דבר שאינו ברשותו כשיבא לרשותו ל"מ ועיין להד"מ סימן תס"ו ולהמג"א שם סק"ג:

דין ד' שלוחו יכול לבטל אע"ג דביטול מדין הפקר ואין יכול להפקיר ע"י שליח כ' מרן בב"י דה"ט שאינו יכול להפקיר ע"י שליח משום דהפקר מדין נדר ואינו יכול לנדור ע"י שליח ע"ש וכ"מ מדברי התוס' בנזיר די"ב שכ' דנזירות אפשר ע"י שליח בקרבנותיו ע"ש משמע דבנדרים דלית בהו קרבן ל"מ לה ע"י שליח אבל הרמב"ן בחי' בתרא דק"ט כ' דגם בנזירות אפשר ע"י שליח שיאמר הריני נזיר כ"ז שתרצה להזירני ע"ש וראיתי לה' ברית אברהם חא"ח די"ג ע"ג שכ' ה"ט דא"י להפקיר ע"י שליח משום דא"י להפקיר לכל חוץ מאחד כמ"ש במציעא ד"ל וקי"ל בח"מ סי' קפ"ה דמי שעשה שליח למכור א"י השליח לקנותה לעצמו אחר שמשך השליח החפץ אדעתא למוכרו דבעי' הוצאה מרשות לרשות ע"ש וא"כ השליח א"י לזכות בו והו"ל כמי שמפקיר לכל חוץ מאחד דל"מ עש"ב. ולפי מ"ש מרן בב"י וכ' בש"ע שם דכשנתרצה המוכר קנה השליח י"ל דה"נ כיון דא"ל להפקיר נדון הוי כמי שא"ל שיכול לזכות לעצמו דאל"ה לא הוי הפקר גם לפמ"ש הסמ"ע בסי' קע"ה דדוקא לענין שיכול לחזור בו המוכר הוא דאמרי' דהשליח א"י לקנות לעצמו אבל כ"ז שלא חזר בו קנה השליח א"כ הוי הפקר כ"ז שלא חזר בו ועיין בס"פ אין בין המודר. וה' פרי מגדים כ' דא"י לבטל ע"י שליח דהוו מילין דלא ממסרן לשליח כמ"ש מהרימ"ט ע"ש וכבר מחו לה אמוחא מגמ' דנזיר די"א ובמ"א הארכתי בזה:

סימן תל"ז דין ב' אם הוא בעיר שואלו משמע אם אמר שאינו בדוק נאמן אע"פ שאינו בידו עכשיו ואפילו אשכחיה בפעם ראשונה ולא אמ"ל ובי"ד סימן קכ"ז כ' דדוקא בלא אשכחיה הוא דנאמן ע"ש. ונר' דדוקא בדבר הנוגע לפעולה ההיא כגון ניסוך וכיוצא אבל בדיקת החמץ דאינו מענין השכירות לא רמי עליה ולאו אדעתיה להודיעו בפ"א וההיא דפ' הניזקין דנ"ד דאמרי' אינו נאמן להפסיד ס"ת כבר כ' הרא"ש שם דהבין מדבריו דאשכחיה ולא א"ל ואתיא כרבא שם ע"ש. ועוד שהרי כ' הרשב"א בחי' גבי פלוגתא דאביי ורבא דדוקא פועל הוא דבעי' לא אשכחיה דחזקה דמיזהר זהיר ביה ולא יפסיד מלאכתו ע"ש ועיין בי"ד סי' רפ"א ועיין לה' ברית אברהם חא"ח סי' כ"ב:

דין ג' בהגה וי"א דצריך להחזיר וכו'. כ' המג"א הא דאצט' לטעמא דניחא ליה למעבד מצוה אע"ג דקי"ל בח"מ סי' רל"ב דכל מום שאינו בגוף החפץ יוכל לתקן משום דהכא שאני דהתנה ולכך אי לאו טעמא דניחא ליה הוי מק"ט אע"פ שאינו בגוף החפץ והפר"ח הוסיף דהיכא דהתנה לוקח קושטא הוא דהוי מק"ט ולא אהני לן טעמא דניחא ליה אלא כי התנה מוכר ע"ש ואין נר' כן ממ"ש מהר"י בן מיגש ז"ל בתשו' סי' נ"א שהביא ראיה לד"ז דהיכא דהוי בגוף החפץ הוי מק"ט ואינו יכול לתקן מגמ' דכתובות במקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין דקתני בברייתא הלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אלמא היכא דהוי המום בגוף החפץ ל"מ לתקן ע"ש. ולפ"ד המג"א והפר"ח אין משם ראיה כלל דש"ה דהתנה והיכא דהתנה אפילו לא הוי המום בגוף החפץ הוי מק"ט ואינו יכול תקן:

סימן תל"ח דין א' עכבר שנכנס לבית בדוק כ' התוס' בד"ה כדי שתהא וכו' תימה דמ"מ הוי טבל דרבנן ואוריי' דמתני' מיירי שלא ביטל וכ' הבנ"י דל"ל