שלחנו של אברהם כו

בפ' כל כתבי דקכ"ב בד"ה משקה נקטי' דדברי הרשב"א והריטב"א הם עיקר לפ' הלכה גם לפ"ד המג"א דלדברי התוס' צ"ל בין א"ל פירי בין ל"ל פירי הרי כל הפו' לא כ' חילוק זה דמחלק. הגמ' בפ"ב רביצה די"ז בין א"ל בין ל"ל פירי וטעמיהו כמ"ש היש"ש שם בשם הרשב"א והשע"ה הוכיח דאפי' באיסור דרבנן במזיד אסורין אפי' לאחריני ממ"ש הטור בסי' זה פירות שיצאו חוץ לתחום במזיד אסורין אע"ג דתחומין דרבנן ע"ש. ולפי"ה לעיל שאני הכא דכיון שחוץ לתחום קיימי בקל יוציאם והנה בשוגג חוץ למקומן דמותרין נר' מדברי מרן דאפי' הוא מותר וכן הביא סברא זו הריטב"א בחי' שם ועיין למהרש"א בדברי רש"י בסוגיין ולה' ת"ש ודע דלפ"ד ה"ה דביו"ט אפי' במזיד יאכלו ק"ל ממ"ש הרמב"ם בפכ"ב מה"ש דאם הגביה ת"ומ ביו"ט במזיד לא יאכלו וצ"ל דביו"ט מחלקין בין נעשה מעשה בגופן לבין לא נעשה אפי' גבי מזיד כמ"ש הר"מ גבי שוגג בשבת ועי"ל דש"ה דלא היה ראוי כלל ול"ד למבשל דראוי ליכנס וכמ"ש הקה"ע הביאו הת"ש ע"ש ועיין לה"ה רפ"ד מה' יו"ט גבי הוציא אש מן העצים ולהט"ז סי' תק"ב ולהא"ר שם סק"ג ולהעה"ש שם:

סימן ת"ח דין א' ואם היה מביתו ע"ס העיר פחות מאלף וכו' כ"כ הר"מ בפ"ו מה' תחומין משמע דאם היה מביתו ע"ס העיר אלף מצומצם היתה נמדדת כל העיר דבעי' שיכלה החשבון מחוץ לעיר ונ"ל שזה דעת התוס' בעירובין דמ"ב ע"ב בד"ה וכלתה שכ' וז"ל וא"ל דהתם מיירי. בשכלתה מדתו בסוף המערה מדקאמר בגמ' סוף העיר אצט"ל ע"כ. ואי איתא דס"ל דלא בעי' שתכלה מדתו חוץ לעיר היכי ס"ד לאוקומה בכלתה מדתו בסוף המערה א"כ היתה כל המערה כד"א ומהלך חוצה לה ומתני' שם קתני אלפים אמה עד מקום סיום מדתו ותו לא אלא ע"כ דס"ל כדעת הר"מ דבעי' שתכלה מדתו חוץ לעיר וא"כ איכא לאוקומא בכלתה מדתו בסוף המערה ממש דליכא למגזר ואשמועי' ר"ה אפי' בחצי חצר ודחו דמ"מ מדקאמר הגמ' סוף העיר וכו' מהאי לישנא משמע דבאמצע המערה מיירי כ' מרן בב"י בשם הר"י מה שאנו אומרים כל העיר נמדדת כד"א כשמודדין להשלים לעיר אינו מודד בציר מד"א העיר אלא דכל העיר אינו נכנס במדידה כלל ע"ש נר' דיש סמך לזה מהגמ' דאמרי' בד"ס ע"ב מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא והתנן וכו' ומוקי לה בכלתה מדתו בסוף העיר ואי איתא אכתי מפסיד אותן ר"א רעיר ומ"מ כל הפו' חלקו עליו בזה ע"ש. כ' הטור כיון דתחומין דרבנן התירו עירוב משמע למ"ד תחומין דאורייתא לא התירו לערב והוא תימה והא"ר חילק בין מערב ברגליו דמהני אפי' למ"ד דאורייתא ובין מערב בפת דלא מהני ע"ש. וליתא דבהדיא כ' הרמב"ן הביאו ה"ה בפ"ו מה' עירובין דין ו' דבכל גוונא מהני אפי' למ"ד תחומין דאורייתא ע"ש:

סימן ת"ט דין י"ג ודוקא לבא בדרך וכו' כ"כ הטור ומשמע דמי שהוא בביתו אפי' עני לא התירו ומרן בב"י כ' דמדברי רש"י נר' דבעי' תרתי עני ובא בדרך אבל מדברי הר"מ נר' דבחדא מנייהו סגי ע"ש. וכ' בדרישה דלפ"ר גם דברי הטור אזלי הכי דבעי' תרתי דסתם בא בדרך עני הוא וע"ש שכ' שאינו מוכרח לו' כן בדברי רש"י ע"ש ולפ"ז י"ל על פ' מרן דכאן העתיק דברי הטור ובר"סי ת"י העתיק ל' הר"מ והריטב"א בחי' דכ"א כ' בבא בדרך אפי' עשיר ל"פ רבנן וביושב בביתו אפי' עני ל"פ דסתם יושב בביתו יש לו ואפי' בדרך אם יצא לדעת כן לא התירו וכ' שכן משמע מדברי רש"י ע"ש:

סימן תי"ד דין ב' קטן בן שש וכו'. כ' התוס' משום דמצוה לחנכו ע"ש. ותמהני דבגמ' שם מוקי לה בליתיה לאבוה במתא ובגמ' דנזיר דכ"ט אמרי' דאין האשה מחוייבת לחנך את בנה וצ"ל דס"ל דלא אמרי' בגמ' דנזיר כן אלא אליבא דריב"ח אבל לר"י דקי"ל כוותיה דאמר הלכה היא בנזיר פליג בזה ועיין להת"הד סי' צ"ד ולהמג"א סי' שמ"ג ע"ש:

סימן תט"ו דין א' אין מערבין ע"ת אלא לד"מ. כ' הרשב"א דה"ד בעירב בפת אבל אם עירב ברגליו או עירב לדבר הרשות הוי עירוב ומרן בב"י כ' דאפי' לכתחי' יכול לערב ברגליו לדבר הרשות כיון דעיקר עירוב ברגליו ע"ש. והב"ח בסי' תמ"ג ייחס סברא זו לרש"י וממ"ש דהרא"ש בפ"ג דפסחים דמ"ט אין להוכיח דחולק ע"ז דגי' אחרת יש לו בדברי רש"י כמ"ש המג"א סי' תמ"ר ע"ש אבל מדברי התוס' שם נר' דאפי' עירב ברגליו אין מערבין אלא לד"מ וכ"נ מהירוש' שם דמוקי לה בהולך ללמוד וכ"נ מדברי הרמב"ן הביאו ה"ה בפ"ו מה"ע שהוכיח דאם עירב לדבר הרשות הוי עירוב מגמ' דעירובין דנ"ב בעובדא דיהודה בר אשתומא ע"ש דאי איתא נוקמא בעירב ברגליו והתוס' בפ' במה מדליקין דל"ד כ' דאפי' לר"מ דס"ל תחומין דאורייתא ס"ל דמערבין בכ"ד משום דאין מערבין אלא לד"מ ע"ש. ואי איתא הא לר"מ דס"ל עיקר עירוב בפת בעירובין דנ"א מערבין בפת אפי' לד"מ דעירוב בפת לד"מ הוי כעירוב ברגליו לדידן אלא ע"כ דלא שני להו בין עירב ברגליו בין עירב בפת מיהו י"ל דעירב בכ"ד שאני אבל בפת מהני אפי' לדבר הרשות. ומן האמור דלס' הרשב"א לר"מ הוי איפכא ניחא מה שהק' הא"ר ר"סי ת"ח על הטור והלבוש מגמ' דעירובין דל"ה ע"ש גם מ"ש לחלק בין עירב בפת לעירב ברגליו עיין להרמב"ן בלקוטות בספ"ק דעירובין ע"ש כ' הריטב"א בחי' ר"פ כיצד משתתפין דהא דאין מערבין אלא לד"מ מדרבנן הוא משום כבוד שבת משא"כ בשיתוף ועירוב חצרות ועיין להא"ר:

דין ד' בהגה ואז מותר לילך אפי' לדבר הרשות. כ' הפרישה דבעלי ס' זו מפ' מ"ש בפ' בכ"מ דפליגי ר"י ורבנן דר"י ס"ל אין מערבין אלא לד"מ היינו שאינו הולך לדבר הרשות אע"פי שעירב לד"מ ורבנן ס"ל מערבין לדבר הרשות היינו ר"ל דמותר לילך לדבר הרשות אבל כ"ע ס"ל דצריך שיהיה העירוב לד"מ והלכתא כרבנן ע"ש ולפ"ד רב יוסף דקאמר שם אין מערבין אלא לד"מ היינו דאסור לילך לדבר הרשות