שלחנו של אברהם ריד

ע"ש ולפי זה אם מסרם לסרסור וא"ל לא תמכור אלא בכ"וכ אין בו אונאה אבל בסמ"ע כתב הטעם כיון שמסר' לסרסור למכור לכל מי שיבא לקנות ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהם של בעה"ב וע"ד לחזור אונאה מסרם לו ע"ש ולפ"ז אפי' א"ל לא תמכור אלא בכו"כ יש בו אונאה:

ט' דכ"ז הנושא ונותן באמונה וכו' הש"ך נסתפק אם יש בהם ביטול מקח וה' משאת משה ח"ב סי' ב' הסכים דאפי' ביטול מקח אין להם כיון דטעמא משום דלא סמך על שוויו ע"ש ומ"מ אם האונאה על חד ב' י"ל דיש כהם אונאה דומיא דקרקעות לדעת ר"ת וכעין זה כ' מהרש"ך ח"ג סי' ס"ב בבי לוקח פירות או מעות באכסרה דעד פלגא יש להם אונאה ע"ש דלא בה' משאת משה שם שכתב בשמו הביטול מקח יש להם ע"ש ולפמ"ש מרן לקמן דבקרקעות אפי' שוה אלף בדינר אין להם גם כאן אין להם אונאה כלל:

י' אם נמצא מום במקח חוזר אפי' בנ"ונ באמונה ב"כ מהרש"ך ח"א סי' ז"ט ועיין להמ"מ שם מ"ש ע"ד מהרש"ך הללו:

י"א דכ"ט א"ד שאין להם אונאה וכו' כתוב בש"מ להר"ב בפרק הספינה סוף דע"ז וז"ל כל הני דאין להם אונאה ודאי. דעובר בלאו דלא נתמעטו אלא מהחזרה וכן הפ' מוכיח דכתיב לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולא תונו אלמא אפי' בקרקעות הוזכרה אונאה ע"ש אך מדברי התוס' בפ' אז"נ דס"א ע"א בד"ה אלו וכו' נר' דס"ל דנתמעטו גם מלאו דאי איתא לא מקשו מידי:

י"ב ראובן קנה תכשיט אחד בשוקי ע"י סרסור זה מוסיף וזה מוסיף ואח"כ נודע שהמוכר עצמו היה מוסיף ובא הלוקח לבטל המקח שלא קנה אלא ע"ד המוסיפים נר' דאין לו על המוכר כלום אע"פ שנהג בו מנהג רמאות ויש ללמוד ד"ז מתשו' הרא"ש כלל ק"ב והביאו הטור בסי' זה כסרסור שהביא חפץ של שמעון לראובן ולא ידע ראובן שהוא של שמעון והלך ושאל לשמעון אם שוה הסך שתבע וא"ל טוב הרבה ואם אח"כ תראה אותו לאחרים ויאמרו לך שאינו שוה כ"כ אני מחזיר לך דמיו וחייבו הרא"ש להחזיר ודוקא בלוקח מתגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו אונאה ע"ש ואי איתא אפילו לקחו מבעה"ב הו"ל לחייבו מפני שלא ידע שהוא של שמעון ואפילו למ"ש בפרישה והרדב"ז בח"ב סי' תס"ד דמיירי דבשעה שהראו לו גילה לו שהוא שלו ע"ש מ"מ הרואה יראה דלאו מכח זה פי' בן ע"ש וע"כ דבה"ג פטור הוא וכ"ש כנ"ד דלא א"ל בפי' שהוא טוב ועיין מהרשד"ם סי' תל"ג שכתב גבי נ"ונ באמונה דוקא דמ"ש ליה בכך קניתיו אמת אבל אם שקר ענה יש בו אונאה ע"ש משמע דוקא אונאה אבל פחות משתות לא ונתקיים המקח איברא דראיתי למהריק"ש בהגהותיו סי' קפ"ג דנר' דחולק ע"ז ע"ש:

סימן דל"ב דין ב' כולן מתנה כתב הרא"ש בפ' אז"נ אם בא ואמר טעיתי אפילו בכדי שאין הדעת טועה חייב להחזיר ע"ש ועמ"ש סי' ר"ך דין ג' אבל אם נשתמש וכו' כ"ה לשון הר"מ בפט"ו מה"מ והמש"ל הוכיח מדכרי הר"מ שחולק על יש מ"ש שהביא ה"ה דבדבר שיכול לנסותו ולבודקו לאלתר ולא בדק ה"ז מחל וא"ח במום דממ"ש הר"מ אבל אם נשתמש אחר שראה המום מוכח דאם לא נשתמש אחר שראה המום לא מחלו גם אפילו בכדי שיראה לתגר לדעת הר"מ והרי"ף גבי מום חוזר ודבר שיכול לנסותו וכדי שיראה לתגר ע"ש ומהרשד"ם סי' שפ"ה כתב דס' יש מי שכתב סברא יחידאה היא ע"ש דלא כהסמ"ע שהעתיק דברי ה"ה ע"ד מרן בש"ע שהעתיק לשון הר"מ ואפילו לדעת היש מי שכתב כתב המש"ל דוקא נתן המעות אבל אם לא נתן המעות לא מחל די"ל מש"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו והביא קצת ראיה לזה ע"ש וממ"ש הג"א בפ' הזהב אין נר' כן דבשיעור כדי שיראה לתגר כתב דוקא נתן מעות אבל אם לא נתן המעות מיגו דיכול לומר נתתי הדמים יכול לומר לא מחלתי ולא נתרציתי ע"ש מוכח דוקא משום מיגו אבל אם זקפם עליו בשטר דל"ל מיגו אינו חוזר אלא בכדי שיראה לתגר וי"ל דדוקא ביכול לנסותו לאלתר ולא בדק הוא שכתב המש"ל דאם לא נתן הדמים יכול לחזור דמש"ה לא הקפיד לנסותו אבל אם שהה כדי שיראה לתגר דמסתמא הראהו וידע אפילו לא נתן הדמים חייב ליתן הדמים כל דל"ל מיגו כיון דידע ושתק ועיין להמח"א בה' אונאה סימן י"ג נקטי' דבכדי שיראה לתגר א"ח אפילו לא נתן הדמים כ"כ דל"ל מיגו ואפילו לדעת הרי"ף והר"מ נ"מ לענין אונאה:

דין ה' הדין עם ראובן נראה דוקא בלוקח סתם אבל באומר ע"מ שאין בו מום אפילו מום שיכול. לתקנו חוזר ובה"ג כתב התוס' בכתובות דע"ד ע"ב בד"ה חכם ועיין בא"הע סי' ט"ל דין ו' ובח"מ שם:

דין ט"ז ואם הדבר ס' המע"ה כתב הסמ"ע דוקא בטריפה דאיכא חזקה דבריאה ואינה טריפה הוא דאמרי' מי שנולד הס' ברשותו עליו הראיה וכ"כ הב"ח סי' ר"ל ועפי"ז ניחא מאי דקשה ע"ד התוס' בנדה דנ"ח סע"א מגמ' דפ' המדיר דע"ו ע"ב וכמ"ש בחי' כנדה שם ע"ש וה' נחפה ככסף דס"ב תמה ע"ד הסמ"ע והב"ח ממ"ש הר"מ ופ' מרן ר"סי רכ"ד גבי מחליף פרה בחמור דעל בעל החמור לה"ד אע"פ דהחזקה מסייעא לבעל החמור דאמרי' השתא הוא שמת ע"ש ועיין להפר"ח ביו"ד סי' מ"א דין י"א:

כתב הרב קצות החושן סי' רכ"ד במוכר סחורה לחבירו ע"י תקיעת כף כמנהג הסוחרים ונגנב זה אומר קודם המקח נגנבו וז"א אחר המקח על הלוקח ל"הר כיון שנגנבה כרשותו וליתא לדעת הר"מ שפ' מרן בסי' רכ"ר דעל בעל החמור ל"הר דס"ל אע"ג דלענין קנין כיון שמשך בעל החמור את הפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכ"מ שהוא מ"מ מקרי מת ברשות כעל החמור ע"ש וה"נ דכוותה אע"פ שנגמר המקח ע"י ת"ב מ"מ הסחורה ברשות המוכר נגנבה ועל המוכר ל"הר והתוספתא דפ"ג דמציעא דקתני ז"א ברשותך נגנבה וז"א ברשותך דיחלוקו בנגנבה מאגם מיירי וכמ"ש ה' חסדי דוד שם אבל נגנבה ברשות המוכר אע"פ שכבר נגמר המקח על המוכר ל"הר דאמרי' כאן נמצא וכאן היה:

דין י"ז ואם לא ירצה לישבע היינו בטוען ברי שהוא טוב אלא דאינו רוצה לישבע