שלחנו של אברהם רח

למחול משום דידו כידה ע"ש י"ל דוקא התם דכי מחלה החוב מפסדת הבעל ואין בידה להפסידו מן הפירות וכמ"ש בש"מ שם אבל הכא שאין הבעל מפסיד דבמה שיקנה זו יכול לקנות במ"א ועוד דהכא כיון דאינו מן הדין אלא משום ועשית הטוב והישר לא אמרי' ידו כידה. איברא דהר"מ בפי"ג מה' שכנים כ' סתם הבעל מסלק הלוקח משמע אפי' כבר לקח ומ"מ אינו מוכרח כ"כ:

דין ל"ב ודוקא משעה שנתגלה כ"כ הטור ועיין להכנ"הג הג"הט אות ס"א והיכא דאיכא עדים וקנין הרשב"א מסתפק והביאו בב"י ומהרימ"ט חח"מ סי' ס"ח הוכיח דאפי' כה"ג ל"מ נתגלה ובכ"הג על הלוקח לה"ד שמחל כמ"ש הכנ"הג אות :

דין ל"ח הלוקח מן הכותי וכו' וה"ה שותף א"י לסלקו כיון דטעמא משום דאריא אברחית ממצרך וכ"מ מדברי ה' משאת בנימין סי' כ"ז:

דין מ"ג וי"א רה"ה למזונות עצמו כ"כ הב"י משם ת"ר אבל מדברי רש"י והראשונים שפי' למזונות היינו מזונות האלמנה נראה דחולקין על זה וכתב בהג"א משמע מפירש"י אי ידע המצרן ומעכב על הלוקח מלקנות לוקח המצרן אלא שאין מאחרין מלמכור עד שישאל המצרן אבל מפיר"ח משמע דלית בהו כלל רד"מ ומרן בב"י וכ"נ דעת הר"מ שכ' ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה ע"ש ור"ל דמדברי הר"מ נר' כר"ח שהרי תלה באיחור הבאת המעות ואם כן אפילו גילה דעתו שיקנה עדין אפשר שיתאחר בהבאת המעות אבל לפי' רש"י האיחור הוא עד שנשאל למצרן וכ"כ הנ"מ דנ"ב בכוונתו וא"כ מרן בש"ע שכ' עד שנשאל למצרן נראה דפוסק כדעת רש"י ראם ידעינן דירצה לקנות זוכה ך המצרן:

דין מ"ז אבל השותף יכול לסלקו כ"כ הב"י משם מהר"ם ומהראנ"ח ח"א סי' קי"ט כ' דהריב"ש חולק בזה והנ"מ דנ"ב ומהרימ"ט חח"מ סי' ס"ז כ' דאינו מוכרח דלא כ"כ הריב"ש אלא ביתמי אבל באשה מודה והכנ"הג הגהב"י אות צ"ה כ' דדעת מרן דשותף מוציא שלא הביא בב"י אלא דברי מהר"ם ותמה על שלא פ' בש"ע וכ' הכנ"הג הגהב"י אות קס"ה משם פסקי ריקנאטי סי' שפ"ב אם נכתב שטר הקנייה בשם אשתו דל"מ לסלוקה חזי' אם יש לה ממון שתקנה אותו חצר מה. שעשה עשוי ואם לאו הערמה היא ע"ש ועיין בש"מ במציעא דק"ח ועמש"ל בדין מ"ט:

דין מ"ט הגה אם הלוקח ל"ל ארעא וכו' כ"כ הגה"מי בפ"יב מה' שכנים משם העיטור שלמד דין זה מדין אשה דלית בה דר"מ דמה"ט אם הלוקח ל"ל ארעא ודחיקא ליה שעתא והמצרן להרווחה לית ביה דד"מ וכ' דלא נהגו כן וכ' בת"הד סי' ש"מ דוקא בדחיקא ליה שעתא ולוקח קרקע זו להתפרנס ממנה הוא דלא נהגו כן אבל בל"ל בית לדור ולוקח זו לדור בה אפי' הגה"מי מודה והביאו הסמ"ע ומ"מ מידי פלוגתא לא נפקא דר"ת בעובדא דנוניא ס"ל אפי' בית לדור המצרן מסלקו דשדה בזמן הש"ס כמו בית לדוד בז"הז וכמ"ש התה"ד והוכיח דגם הרי"ף ס"ל כר"ת ואע"פי שכ' דאין לדחות דברי א"ז המפו' מפני דקדוק מדברי הגאונים לא כ"כ אלא כרי שלא לדחות דברי הא"ז מכל וכל אבל מ"מ מידי ס' לא נפיק שהרי ר"ת חולק בהדיא ומדברי הרי"ף נראה כן וכ"כ מהרימ"ט חח"מ סי' ס"ח בנדונו כבית לדוד הביא דברי התה"ד וכ' והלוקח מוחזק ומ"ש מהראנ"ח בסי' קי"ט דפ' כא"ז הוא משום דהלוקח מוחזק ומ"מ מידי ס' לא נפיק והסמ"ע קיצר במקום שאמרו להאריך ונ"מ לפ"ז אי המצרן שותף מוציא מיד הלוקח שהרי עיקר ר"ז למדו העיטור מדין האשה וגבי אשה כ' בתשו' המימוני' ה' קנין סי' ל"ה דשותף מוציא מיד האשה ואף על פי שמהראנ"ח ח"א סי' קי"ב כ' שהריב"ש חולק דאפי' שותף אינו מוציא מ"מ ס' הוא ואפי' הא"ז דלמד ר"ז מעובדא דנוניא מ"מ לא נתבאר בדבריו דגם שותף אינו מוציא וא"כ הוי ס"ס דס' אי בל"ל בית לדוד המצרן מוציא דפלוגתא היא כמו שנתבאר ואת"ל המצרן אינו מוציא ס' אי השותף מוציא ובס"ס מוציא המצרן מיד הלוקח כמ"ש מהרימ"ט חח"מ סי' ס"ז דאע"פ שנדחו דברי מהריב"ל שכתב בס"ס מוציאין מיד המוחזק ה"ר היכא דאיכא חזקה דממונא אבל הכא הא דקי"ל הלוקח הוי מוחזק לאו משום חזקה דממונא שהרי על החזקה גופה אנו דנין אלא משום דהלוקח הוי ודאי והמצרן הוי ס' ואין ס' מוציא מידי וראי ע"ש וטעמו ונימוקו עמו וה' דבר משה בספריו דאוקי ביד הלוקח אפי' בד' וחמשה קי"ל רלא ראה דברי מהרימ"ט וה' תורת חסד סי' ר"ב לא ירד לתוכן כוונת מהרימ"ט ולכן הוכיח דלא כמהרימ"ט משומא הדרא וכיוצא ע"ש וא' הרואה שאין להם שייכות לדברי מהרימ"ט ואפי' לדבריו היכא דאיכא ג' ספיקות מוציאין כמש"ש משם מהראנ"ח ע"ש וא"ב היכא דהמצרן אינו לוקח להרחיב אהלו אלא להשכין קרובו עמו כדי למעט בהוצאה לכ"ע מוציא מיד הלוקח שהרי כתב מהראנ"ח ח"א סי' קי"ט והביאו הכנ"הג בהגהב"י דכה"ג אפשר דל"מ להרווחה ע"ש וא"כ איכא ג' ספיקי ס' אי המצרן מוציא מיד הלוקח להרווחה ואת"ל כס' העיטור והא"ז ס' אי שותף מוציא ואת"ל גם השותף אינו מוציא ס' אי להשכין קרובו מקרי להרווחה ואפי' היכא דאיכא בתרי ספיקי לבר נר' עיקר כס' מהרימ"ט וכ"ש היכא דהס' הב' הוא דין דשותף שהרי הכנ"הג הגהב"י אות צ"ה כ' דדעת מרן בב"י דשותף מוציא מיד האשה שלא הביא בב"י אלא דברי מהר"ם ותמה על שלא פסקו בש"ע וגם אינו מוכרח בדברי הריב"ש שהוא חולק בדין האשה שלא כ' דבריו אלא ביתמי כמ"ש הנ"מ רנ"ב ומהרימ"ט בתשו' שהכאתי ע"ש:

דין נ"ז הממשכן שדהו לפמ"ש בדין נ"ט דדעת מרן דהשותף מוציא גבי שכירות כ"ש מיד הממשכן שהרי ה"ה בפי"ב כתב דהר"מ למד דין שכירות בק"ו ממשכנתא ואם בעל המשכנת' דר בה אין השותף מסלקו וכ"כ ה' בית יהודה במנהגים דקי"ו ע"ב ע"ש :

דין נ"ט השוכר בית מחבירו כן הבין הטור מ"ש הר"מ שכירות אין בו דינא דב"מ וכ' הכנ"הג בתשו' ח"א סי' קי"ב דדעת מרן בש"ע דמ"ש הר"מ שכירות אין בו דד"מ דוקא מצרן אבל שותף מוציא ע"ש והוא ממ"ש בדין ס"א וא"כ אפי' כבר שכר השוכר השותף מוציא מידו:

סימן קע"ו דין י"ד ואם מכר בלא דעת חבירו וכו' כן