שלחנו של אברהם רג

משום דלא איכרוז הרי דס"ל דאפילו לשבועה בעי' הכרזה ומהרשד"ם חי"ד סי' נ"ב הביאו הכנ"הג סי' ל"ר כ' דאפילו הר"מ בפי"א מה' עדות שנתן טעם דבעי הכרזה שלא להפסיד את העם מודה דאפילו במידי דאיסורא בעי הכרזה דל"פ רבנן ע"ש וכיון דל"פ רבנן נראה דגם לשבועה בעי הכרזה ומדברי התוס' הללו דפ' הכונס נר' דגם באיסור תורה דל"מ להו לאינשי איסור כגון חמסן דעובר על לא תחמוד ולא מיפסל אלא מדרבנן בעי הכרזה אפילו ליכא פסידא לאחריני דלא כמ"ש מהרימ"ט חאה"ע ס"סי מ"ג ע"ש:

דין ז' שכנגדו נשבע ונוטל עמש"ל סי' ל"ד דין ב"ז ע"ש:

סימן צ"ג דין ב' ה"ז נשבע וכו' כ"ד הרי"ן מיגש והרי"ף בפ' כ"ה דלא אמרי' מיגו לאיפטורי משבועה וראיה משבועת השומרים דנשבע אע"ג דא"ל מיגו והרא"ש שם חלק ע"ז וס"ל דאמרי' מיגו לפטורי משבועה ושבועת השומרים שאני משום דהוי מיגו דהעזה ע"ש ומשמע דגם כר"ז דשותף פוטרו הרא"ש משבועה משום דא"ל מיגו והא דלא מיפטר משום דהוי מיגו דהעזה במו שומרים כ' בדרישה בשם י"מ דדוקא דכי מעיז מחייב מיהא בשבועת היסת כמו שומרים הוא דלא אמרי' מיגו דהעזה לפוטרו מש"ח ביון דאינו מרויח כ"כ כיון דס"ס נשבע אבל בשותף דבי אמד לא נשתתפנו מעולם ל"מ שבועת היסת מעיז ליפטר משבועה ואמרי' מיגו ע"ש ותמהני שהרי שבועת השומרים שאמרה תורה נשבע ולא אמרי' מיגו אע"ג דמדאורייתא ליכא שבועה כלל ובהדיא כתב הרא"ש דשבועת השומרים דנשבע מדאורייתא משום דהוי מיגו דהעזה ע"ש א"כ אין לחלק כלל בהכי וע"כ הא דאמרי' מיגו דהעזה בשותף משום דשבועתו מעיקרא אינה אלא מתקנת חכמים וכמו שכיר כמ"ש הרא"ש וכמ"ש בפרישה:

כתב הב"ח בסי' ע"ב דין י"א דדוקא כדי לפוטרו לגמרי משבועה הוא דס"ל להרא"ש דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה אבל אם עכ"פ הוא חייב שבועה אפילו הרא"ש מודה ע"ש ולפ"ד מ"ש הרא"ש דשבועת השומרים הט' משום דהוי מיגו דהעזה היינו שבועת השומרים שאמרה תורה אבל אחר שתי' רבנן היסת בלאו טעמא דהעזה ניחא דל"א מיגו ביון דס"ס משתבע היסת מיהו הרא"ש אח"ז הביא תשו' הגאונים גבי משכון וכתב שזה נוטה לדעת הרי"ן מיגש ע"ש מוכח דלהרא"ש אמרי' מיגו לאפטורי משבועה חמורה אע"ג דס"ס מישתבע היסת וכבר השיגו הש"ך סי' ע"ב סקס"ט ע"ש:

סימן צ"ו דין ו' משביעין אותה וכו' כן מסיק בב"י דלא כתשו' ר"א גאון ותשו' הרא"ש הביאו רי"ו שכתב דאין משביעין א"א כיון דאפי' תודה לאו בתשלומין ע"ש ומשמע דאם האשה תובעת ונתחייבה שבועה ליטול נשבעת וכ"כ מהר"ש דוראן בס' חוט המשולש סי' ל"ז ע"ש ועפי"ז מ"ש מרן בב"י ראיה מדתנן בפ' השולח התקין ד"ג שתהיה נודרת ליתומים ל"מ דהתם בבאת לגבות מיירי:

סימן צ"ז דין ט"ז או מדעת הלוה כ"ה לשון הר"מ בפ"ג מהל' מלוה דין ה' ומכאן מוכח דקרא מיירי אפילו מדעת הלוה אם הוא שלא בשעת הלוואה ומינה דב"ח קונה משכון אפילו בכה"ג וכדעת מהריט"ץ סי' י"ב דלא כהמש"ל בפ"י מה' שכירות וכ"כ הרב בית אברהם בסי' ע"ב ע"ש:

. סימן צ"ט דין ז' וגובה ב"ח ממנו. משמע דא"צ שיחזור בו המבריח ועב"י כתב בתשו' הרב אנג'יל ס"סי ג' דוקא בכתב לאחרים אבל בכתב לבנו ודאי למתנה נתכוון ולא להבריח והא דמסיק בגמ' אפילו לבנו היינו לגבי נפשיה. אבל לגבי אחריני כגון ב"ח ודאי בנו עדיף ע"ש ונר' דדוקא כשהב"ח היה קודם המתנה אבל אם בשעת המתנה לא הוה ב"ח הוי גבי נפשיה ואפילו לבנו כדמסיק בגמ':

סימן ק' דין ב' וי"א דגם בזה נותנין זמן. בבר נודע דדעתו לפסו' כי"א בתרא דלא בהכנ"הג שכתב דבס' הקצר לא הכריע ע"ש מיהו בכ' לו בלא שאלת זמן לכ"ע אין נותנין זמן במ"ש ה"ה בפכ"ו מה' מל"ול ואפילו בזילי נכסי וכן בקובע זמן לס' קמייתא כן הוכחתי בחי' בקמא דמ"ו ע"ב מדברי התוס' והרא"ש שם מיהו במטלטלי דקי"ל אין נותנין זמן כדעת הרי"ף והר"מ מ"מ בזילי נכסי יהבי' זמן ע"ש בחי':

סימן ק"א דין ב' אלא נותנים לו ממה שיש לו משמע אפילו במטלטלי אינו מחוייב הלוה למכור וליתן לו וכ"כ הסמ"ע סק"א וכ"נ מדברי התוס' דפ"ו ע"א בד"ה לב"ח וכו' שהוכיחו דדין שכיר חלוק מב"ח מדאמרי' בפ' הבית והעליה היה עושה עמו בתבן וקש וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ע"ש ואי איתא דבמטלטלי מחוייב הלוה למכור הא בקש ותבן אפילו ב"ח נמי כך דינו אבל בש"מ שם גבי תולה. מעותיו בגוי כתב משם מהרי"ט דבמטלטלי מחוייב הלוה למכור משא"כ במקרקעי ע"ש ועיין לה' פני משה ח"ב סי' ל"ב:

דין ג' יכול לומר איני רוצה מעות וכו' כתב בע"הת ש"ד יש מן המורים שאמרו דיכול המלוה לומד בקרקע אני רוצה ודחה דבריהם ע"ש וכ"ד בעל העיטור והרב חוות יאיר סי' ל' תמה על המורים דהא אפילו אין לו מעות והגבוהו קרקע כשיזדמנו לו מעות פודה קרקע דקי"ל שומה הדרא כ"ש שעדין לא הגבהו ע"ש וי"ל דס"ל להמורים דמ"ש בפ' המפקיד הגבהו איהו לב"ח לא הדרא דלא אטרח לב"ד ודוקא בשומת ב"ד דאטרחינהו לב"ד להגבות לב"ח בע"כ של לוה אבל בשהגבהו מדעתו לא הדרא