שלחנו של אברהם רא

ומרן סי' קמ"ו דין כ"ד דלא מהני ע"ש וי"ל דגם שם פי' רחוק הוא כיון דתחילה שאמר של אבותי הוא משיב על טענת שכנגדו שטוען של אבותי משמעות דברי המשיב דשל אבות מעולם כמ"ש הטור שם אבל בפי' מרווח אה"ן דחוזר וטוען אפילו אחר שיצא מכ"ד כדברי הריב"ש ודלא כהתומים:

סימן פ"א דין א' אלא להד"מ פטור כתב הרמ"ה בחי' בפ' ז"ב דכ"ט דדוקא אי חזר וטען משטה והיינו דקאמר בגמ' לשון הוחזק כפרן וכ"כ הר"ן בחי' שם וכ"נ מדברי הר"מ בפ"ו מה' טוען שכתב בטענת להד"מ לא הוחזק כפרן וכן הסכים מהרימ"ט סי' קט"ו וכ"ז נעלם מהש"ך אבל בס' חקות . הדיינים כ"י סי' ל"ה כתב דדעת הר"מ דאנן טענינן משטה כל כה"ג ויש מי שחולק וכדברי הר"מ עיקר ע"ש ועיין להח"מ סי' מ"ב סק"ז שכתב בפשי' דכל כה"ג טעני' משטה ע"ש:

דין ה' אלא כשתבעו כהש"ך דדעת הרמ"ה הביאו הרא"ש בפ' המניח אפילו לא תבעו איכא טענת השטאה ע"ש וכ"נ מדברי הרמ"ה בפ' חזקת ד"מ ע"ב אהא דאמרי' אין כותבין מודעא אזביני ע"ש בחי' דין יו"ד הודאה בפני ע"א עמ"ש בחי' במס' מכות ד"ו ע"ב ע"ש:

סימן פ"ב א' דין א' אפילו כתוב בו נאמנות כ"ד בע"הת אבל העיטור הביאו בע"הת שי"ג ח"ג דבכ"י ושטר שיש בו נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי אפילו יש לו מיגו ומבואר בדבריו שם אפילו בנאמנות סתם דלא כמהרימ"ט סי' ס' שכתב דעת העיטור כדעת הרשב"א ח"ד סימן ס"ח והובא בב"י סי' ע"א דבנאמנות כב' עדים א"נ לומר פרעתי אפי' יש לו מגו ע"ש. ומ"ש דאיה העיטור מפ' המקבל גבי מלוה אומר ה' לשי' אזיל דפ' כהנך אמוראי דפליגי אר"י וס"ל ביון דמיזהר זהיר בו לא אמרי' מיגו וכמ"ש הש"ך סי' ק"ן בשמו ובע"הת לא הוצרך לדחות ראייתו כיון דפ' בשמ"ט ח"ו כר"י וע"ש להגד"ת ובמיוחסות סי' צ"ז תמה ע"ד העיטור מדקי"ל מודה בשטר שכתב צריך לקיימו ע"ש וכבר כתב הטור בסי' מ"ו בשם בעה"ע דהא דקי"ל צריך לקיימו דוקא בשטר שאין בו נאמנות אבל בשטר שיש בו נאמנות א"צ לקיימו ע"ש:

ב' ואם אח"כ מצא עדים לקיימו וכו' כ' הב"ח אם כבר נשבע ל"מ הקיום דכבר נפטר בשבועתו והש"ך הוכיח מדברי הר"מ דלא כהב"ח וכן י"ל בדברי התוס' בשבת דע"ח ע"ב בד"ה ת"ק וע"ש בחידושי' וכתב הב"ח דיכול לומר לא אשבע עד שתקרע השטר והש"ך והט"ז חלקו עליו וכתב הרב כרם שלמה סי' י"א דיכול המוחזק לומר קי"ל כהב"ח ועיין להרב בית אברהם:

ג' דין ג' ישבע הלוה שאין לו כ"ד הר"מ והטור כתב שהגאונים חלקו בזה שאין הלוה נשבע שאין לו עד שישבע המלוה ובעה"ת ש"ב הביא דברי הר"מ ודברי הגאונים בסתם והש"ך כתב דל"פ דהגאונים לא כ"כ אלא בנשבעים ונוטלין דמדינא לא יטול אפילו בשבועה אבל בשטר מקויים דמדינא גובה בלא שבועה נשבע הלוה תחילה ובהכי מיירי הר"מ וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו ולפ"ד גם בפוגם שטרו נשבע הלוה תחילה כיון דשטר מקויים ומדינא גובה בלא שבועה ומצאתי בתשו' מהרי"ן מיגש סי' ס"ד שכתב דדוקא הכא דשבועה קילא היא דאין ב"ד אומרים לו דישבע עד שיאמר הלוה השבע לי הוא דנשבע הלוה תחילה אבל בפוגם שטרו וכיוצא ישבע המלוה תחילה ע"ש והגמ' דפ' כל הנשבעין דפריך אשבועה דר"פ מה זה לפוגם שטרו ולא קאמר דאיכא בינייהו מי שנשבע תחילה משום דזה בכלל מאי דמשני אנן לא אמרי' ליה אישתבע דמההוא טעמא הוא דנשבע הלוה תחילה:

ד' כתב מהר"י אדרבי סי' של"ט שטר כתובה שכתוב בו תחזור הנדוניא ליורשי הכלה והחתן והכלה אמרו שנכתב בטעות אלא תחזור לבעל אמה שהוא הכניס לה הנדוניא שהם נאמנים מיגו דבידו לפרוע לה הכתובה ויעשו כתובה מחדש כפי רצונם ולא הוי מיגו במקום עדים דלעולם אמרי' מיגו לאורועי שטרא אפילו בשטר מקויים כדמוכח בפ' ז"ב דל"א ע"א בעובדא דההיא איתתא דאמרי' מיגו דאי בעי קלתיה אפילו בשטר מקויים ע"ש ודבריו תמוהים דבהדיא כ' התוס' בפ"ב דכתובות די"ח ע"ב בד"ה אין נאמנים דבשטר מקויים הוי מיגו במקום עדים וההיא דפ' ז"ב שאני משום דשליש נאמן ע"ש ובלא"ה אין זה מיגו דאין מיגו למפרע וכמ"ש הש"ך ר"סי נ"ו ע"ש ובתשו' מהר"י מינץ סי' ב' כתב בשטר שדוכין שכתוב בו הנני מארס דהעדים נאמנים לומר שהוא טעות ואין שם קידושין דנאמנים מיגו ראי בעי אמר דפי' הנני מארס היינו שעתיד לארסה ע"ש והיינו משום דמתפרש ל' השטר אבל אי לא איתפ' ל"מ משום לאורועי שטרא והעה"ש סי' מ"ג אות י"א תמה ע"ד מהרי"מ הא בעדים כיון שהם ב' לא אמרי' מיגו כמ"ש התוס' והר"ן ע"ש ול"ק דדוקא במיגו שאין בידו עתה לעשותו אבל אי המיגו בידו לעשותו עתה אמרי' מיגו אפילו בב' כמ"ש מהר"י אדרבי שם דנאמנים החתן והכלה שהם ב' במיגו ע"ש וה"נ בנדון מהרי"מ המיגו בידם עתה דיכולין לפ' דבריהם דהנני מארס היינו לעתיד:

ה' מיגו להוציא לא אמרי' כ"כ התוס' בפ' חזקת דל"ב וכ"כ הרא"ש שם ע"ש ודבריו סתראי למ"ש בתשו' כלל ס"ט סי' י"ו נר' דס"ל דאמרי' מיגו להוציא שנשאל במעמד ג' שפרע המומחה קצת מן הדמים ואח"כ אמר עיינתי בחשבוני ולא נשאר לו אצלי והשיב דאינו נאמן להוציא מה שכבר פרע אע"ג דאית ליה מיגו וכו' משום דלא שכיח שיטעה האדם בחשבונו ע"ש הרי דאי שכיח אמרי' מיגו להוציא ומדברי מהריב"ל ח"א סי' ק"ג מוכח דלדעת בע"הת אפילו מה שנתן כבר נאמן לומר שטעה ומחזירו ע"ש והוא תימא דמדברי בע"הת שכ"ה ומ"ה מתבאר דס"ל מיגו להוציא לא אמרי' ומ"ש מהריב"ל דדעת בע"הת יחידאה היא וא"י לומר קי"ל כבעה"ת ע"ש וכ"כ האחרונים הובאו בכנה"ג סי' קכ"ו ע"ש עיין בדברי התוס' בפ' ג"פ דקע"ה ע"א בר"ה חזר שנראה מדבריהם דדוקא משום דאיכא קנין בעובדא דגינאי אבל במעמד ג' לחוד יכול לומד טעיתי מיגו דפרעתי כדעת בע"הת ע"ש: