שלחנו של אברהם קצו

ממנו דבר גדול אין הגנב חייב לשלם אלא דמי שויו ע"ש משמע אע"פ שכוין להזיק דהא גנב מכוין לגנוב. מיהו נראה דדוקא בגנב דנתכוון להנאתו אבל אם כוין להזיק חייב בכל מה שהעליל עליו הגוי כדמוכח בתשו' הרא"ש כלל ק"א ופ' מרן בס"סי שע"ח שכתב שם שהרי לא כוין להזיק משמע דאם כוין להזיק חייב ועיין להרב בני יעקב סי' י"ג קרוב לסופו ע"ש:

דין ט"ז משום דהוי מלוה מחוייב שבועה כתב הכנ"הג הגהב"י אות מ"ב בשם המבי"ט ח"ג סי' קל"ג דה"ד מלוה שהלוה עליה והי"ל לידע כמה שוה אבל היכא דנתנה לו להראותה להבקיאים לא הו"ל לידע ואינו בדין מחוייב שבועה שאי"ל אלא המע"ה ועיין להש"ך סקנ"א:

סימן ע"ג דין י"ז והמותר יהיה מתנה מעכשיו כתב הלבוש דל"מ אלא אי אמר בתחי' קנוי לך מעכשיו אם לא אתן לך אבל אמר מעכשיו באחרונה ל"מ והרב תורת חסד סי' רכ"ה הוכיח מדברי הר"מ דאפילו מעכשיו באחרונה מהני ולכן העיקר כמ"ש הסמ"ע דהכא שאני כיון דמה שכנגד החוב הוי אסמכתא גם המותר הוי אסמכתא אבל אם אמר אם לא אתן לך קנוי לך הכל מעכשיו קנה ולא הוי אסמכתא ונראה דאפילו כה"ג דוקא בתבעו במישלם זמניה הוא דקנויה לו ונלמד ד"ז ממ"ש הסמ"ע לעיל סקי"ט מדברי הרא"ש והטור דהנשבע לפרוע חובו לזמן פ' לא עבר אשבועה עד שיתבענו בזמנו ע"ש וה"נ דכוותה דחד טעמא הוא דדעתו של אדם הוא עד שיתבענו ומהר"ש יונה סי' ל"ד למד מתשו' הרא"ש הלזו בנתפשר עם חבירו לפורעו בזמנים מחולפים ולא תבעו עד שעבר זמן הרבה דא"ח לפורעו קצבת הזמנים שעברו ע"ש איברא דמתשו' הרשב"א ח"א סי' תשי"ג וסי' תשצ"ג נר' דהנשבע לפורעו לזמן פ' ועבר הזמן ולא פרעו עבר אשבועה אפילו לא תבעו וחולק על הרא"ש בזה ועיין להרלב"ח סי' קל"ז ומ"מ הדבר במחלוקת הוא שנוי ולהסמ"ע סקכ"ב גם הרשב"א מודה בזה וכן תפסו במושלם מהרשד"ם חי"ד סי' ע"ט והרב פני משה ח"א ע"ז מיהו מתשו' דסי' תשי"ג נר' דאפילו לא תבעו ואם ברח הלוה בתוך הזמן מחמת בע"ח שעליו נר' דלא קנה דהא אנוס הוא במישלם זמניה ואדעתא דהכי לא התנה דכי ברח מחמת ממון הוי אנוס כמו שמתבאר מדברי התוס' ביבמות דמ"א ע"ב דאהא דאמרי' עמד בדין וברח ניזונת משל יבם כ' התוס' דברח מחמת ממון הוא וה"ה חלה דברח מחמת ממון אונס הוא ע"ש והנ"י בפ"ב דקמא הביאו הב"י ס"סי זה כתב מי שנתחייב לחבירו מעות ובשבועה שיתנם לו לזמן פ' ונזכר באותו זמן בתוך היום ואמר עור היום גדול והלך לעסקיו ובסוף היום שכח הוי כאנוס ע"ש הרי דאע"פ שהי"ל זמן לפרוע מקודם כיון דבסוף הזמן היה אנוס פטור. איברא דמרן בב"י רס"י ר"ז הביא דברי אגודה שכתב דמההיא שהיה נטמן סוף יב"ח שמעי' דכה"ג לא הוי אנוס כיון דהי"ל זמן לפרוע קודם שנאנס ע"ש הרי שד"ז במחלוקת הוא שנוי והכנ"הג בסי' זה כתב דל"פ דדוקא לענין שבועה דלא מפסיד לגמרי הוא דפטור משום אונס זה ע"ש. והרב בני חיי כתב לחלק דדוקא אם יש בידו לפרוע בבל זמן כההיא דבתי ע"ח הוא דלא הוי אונס אבל אם אין לו רשות לפרוע אלא ביום הגעת הזמן הוי אונס ומור"ם בהגה בי"ד סי' רל"ב לא שני ליה בכל הני שינויי וכ' פלוגתא הלזו לענין שבועה בין בידו לפרוע בכל זמן ובין אין בידו לפרוע אלא בהגעת הזמן וכיון דהדבר במחלוקת הוא שנוי קרקע בחזקת בעליה עומדת:

סימן ע"ה דין ד' בפר בכל ועדים מעידין וכו' ואם אמר איני יודע ועדים מעידין שחייב לו מקצת כ' בס' בשמים ראש בסי' י"ז דלא אמרי' מתוך שאיל"מ דד"ז דהעדאת עדים כהודאת פיו למד בגמ' מגלגול שבועה דע"א וגבי ג"ש אם טען על הגלגול איני יודע לא אמרי' מתוך שאיל"מ ע"ש ותמהני דבגמ' ריש מציעא מסקנא לא קיימא הכי דא"צ ללמוד מג"ש אלא מע"א ופיו דכי פרכת מה לע"א שכן על מה שהעיד הוא נשבע ואמרי' פיו יוכיח ואתיא במה הצד גם התוס' שם בד"ה בעובדא דההוא רעיא אהא דאמרי' א"א לדר"ח וכו' ופריך וק"ל משום גזלן ומשני שכנגדו קאמינא הקשו אמאי לא אמרי' מתוך שאינו יל"מ ע"ש הרי דבדר"ח קמייתא איתיה להאי דינא דמתוך שאיל"מ ואע"ג די"ל דהתוס' ס"ל דגם בג"ש אמרי' מתוך שאיל"מ אבל אנן לא קי"ל הכי מ"מ הרי הרא"ש סובר דבג"ש לא אמרי' מתוך שאיל"מ כמ"ש בפ' השואל וכמ"ש הטור בשמו בסי' זה ובתשו' סוף כלל נ"ד כ' בעדים מעידין אותו במקצת והוא אומר איני יודע אמרי' מתוך שאיל"מ והביאו הב"י בסי' זה הן אמת שדבריו תמוהים דמיירי בפקדון והו"ל כגזלן והו"ל לחיובי שבועה לשכנגדו כעובדא דההוא רעיא וכבר עמד בזה הגד"ת דס"א ויישב דבריו על נכון ע"ש ומ"מ שמעי' דבדר"ח נמי אמרי' מתוך שאיל"מ וכ"נ מדברי הר"מ בפ"ח מהל' חובל דין ז' שכתב וז"ל מי שיש עליו עדים שמסר ולא ידעו העדים כמה הפסידו והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו וכו' כתב הש"ך סי' שפ"ח סקל"א דלפמ"ש דעת הר"מ אפילו בדבר דלא הו"ל לידע ס"ל דאמרי' מתוך שאיל"מ ע"כ מ"ש המוסר כופר היינו משום דאי אמר א"י נוטל הנמסר בלא שבועה ע"ש וא"א אכתי אמאי כתב הר"מ המוסר כופר אפילו אומר א"י אם הפסדת כלל דאינו מודה במקצת ישבע הנמסר אלא ע"כ כיון שהעדים יודעין שהפסיד אלא שאין יודעין כמה אמרי' מתוך שאיל"מ וכ"מ מתשו' הרא"ש כלל צ"ד סי' ח' שכ' בעדים מעידין שיש לו מקצת מה שתבע ממנו דהוי מ"מ כההיא דר"ח קמייתא וכיון דהוחזק כפרן בההוא מקצת שמעידין העדים הו"ל אי"ל ומשלם ע"ש וכ"נ מדברי התוס' ר"פ הפרה דאהא דאמרי' אפילו ניזק אמר ברי הקשו הא מתוך שאי"ל משלם ע"ש וא"א מאי קו' נימא דליכא הודאת פיו אלא עדים וע"ש במהר"ם לובלין:

דין ט' חייב לשלם וכו' ואם יש ע"א שמעיד שפרעו ודאי אינו פוטרו כיון דהוא חייב ממון וע"א אינו קם אלא לשבועה אלא דינא הוא דישבע התובע שבועת המשנה להכחיש את העד כמו ע"א מעידה שהיא פרועה ויטול או יפרענו הנתבע בפני אותו העד ואח"כ תובעו ע"פ העד ומשביעו ש"ד לפמ"ש מרן בסי' זה דתובעו ע"פ העד הוי טענת ברי