שלחנו של אברהם קצד

הדבר בכל זמן שכ"י בידו ומסיק דל"מ עד שיכתוב נגד היורשים בפי' ע"ש ולא זכר שכ"כ מהר"ם בס' משפטים ישרים סי' ל"ח דנדונו בכ' כז שכ"י זה יוצא מתחת ידי הקהל ומסיק דל"מ נגד יורשין וכ"מ בס' משפטים ישרים. סי' ס"ח והפמ"א ח"ב סי' כ"ח כ' דאם כ' כל זמן ששטר זה קיים ולא יהיה קרוע וכו' מהני נגד יורשין ונסתייע מדברי מהר"י סי' שכ"ח ע"ש וגם ממנו נעלם תשו' מהר"ם דתוס' זה ולא יהיה קרוע לא מהני מידי וכ"נ עיקר לדינא דל"מ עד שיכתוב בפי' נגד יורשין וגם מהרי"א והפמ"א לא סמכו ע"ז הטעם לבדו דמהרי"א כתב טעם אחר משום דכשקנו מידו מסתמא ע"ד לכתוב כמו שנהגו לכתוב והפמ"א כתב טעם התפיסה ע"ש וכבר כתב הרדב"ז ח"א סי' ע"א דאין סומכין על טעם א' הנמצא בתשו' כל שבעל התשו' כ' ט"א והוכיח מתשו' הרא"ש ע"ש:

סימן ע"א דין א' אבל אם הביא עדים שפרעו וכו' הסמ"ע דקדק מזה דוקא עדים אבל ע"א ל"מ נגד הנאמנות סתם כדעת הרא"ש ודעמיה וכ"נ ממ"ש מרן בא"הע סי' צ"ח וכ"כ הב"ש שם וכמ"ש בתומים וכ"נ מדברי התוס' בפ' הכותב דפ"ז ע"ב בד"ה ועוד שכתב דה"ט דבע"א לא בעי' טענת ב' כסף כמו מודה במקצת דשמואל לטעמיה דס"ל במ"מ אפילו לא הודה אלא בפרוטה חייב לכך בע"א דלא שייך חיובא דידיה אלא בכפירה אי בעי' טענת ב' כסף א"כ יתחייב משום מ"מ ע"ש וא"א הא משכחת לה כגון שכ' לו מלוה נאמנות ללוה שהאמינו אם אומר שפרעו דמשום מ"מ ל"מ ומחייב משום ע"א אלא ע"כ דנאמנות סתם מהני אפילו לגבי ע"א ולפ"ז יש להוכיח דאפילו לגבי ש"ד דע"א מסייע למלוה דלא פרע דלא זזה ידו מתחת ידו מהני נאמנות דלא כמ"ש העה"ש דדוקא בשבועה דרבנן ע"ש מיהו אכתי קשה דהא מ"ל בפירוש שאינו מאמינו אלא בדליכא ע"א אלא ע"כ דמשמע להו דקרא בסתמא מיירי בלא כתב נאמנות:

כתב מהרח"ש הביאו הנ"מ ז"ל דבמלוה ע"פ לכ"ע ל"מ נאמנות לגבי ע"א ע"ש טעמו ולפ"ד בכ"י בנאמנות סתם והביא הלוה ע"א שפרע ל"מ נאמנות דמלוה ע"פ וכ"י חד דינא לתרוויהו בכה"ג:

סימן ע"ב דין ב' ה"ז ש"ש וכו' דעת הראב"ד הביאו הנ"י והרא"ש בתשו' הביאו הטור בס"סי זה דמה שהוא ש"ש משום פרוטה דר"י היינו משום דמחוייב לנערה ולשוטחה בכל עת ומיפטר מפרוטה דעני ואם פרעו ולא תבע הלוה משכונו ל"מ המלוה לנערה דהי"ל ליטול את שלו ולא הוי תו ש"ש וכמ"ש בדברי הרא"ש בתשו' ופ' מרן בדין מ"ג אבל דעת הרשב"א הביאו מרן בב"י דאפילו אחר שפרעו הוי ש"ש דס"ל דטעמא דהוי ש"ש משום דמיפטר מפרוטה דעני בשעה שהלוהו ולא משום עת הניעור וכיון דנטל שכר בתחי' ההלואה הוי ש"ש לעולם עד שיחזירנו לידו ומהרשד"ם סימן צ"ח תמה ע"ד הרשב"א הא תנן בהאומנין טול את שלך והבא מעות ש"ח ומינה דכ"ש כשפרעו והש"ך כתב דלק"מ דדוקא באומן דטעמא משום דתפיס ליה אאגריה כשאין כוונתו לתפוס לא הוי ש"ש אבל הכא דהוי כאילו קבל שכר בשעת השמירה הוי ש"ש לעולם ע"ש והוא תימא דהא למאי דמוקי בגמ' דטעמא דאומנין ש"ש משום דהוי כשוכר וכאילו קבל שכר אפ"ה קתני מתני' טול שלך והבא מעות ש"ח ולא אמרי' כיון שקבל שכר מתחי' הוי ש"ש לעולם וא"כ אפילו למאי דמוקי משום דתפיס אאגריה מ"מ במלוה על המשכון עדין ס' הגמ' קיימה דהיכא שפרעו לא הוי ש"ש ועוד קשה מדאמרי' שם בהאומנין דפ' אר"ח ל"ש אלא בתוך ימי שאלתה אבל אחר ימי שאלתה פטור הרי דשואל דחייב באונסין משום דנהנה כי כלתה הנאתו פטור וא"כ ה"ה במלוה על המשכון אחר שפרעו לא הוי ש"ש וראיתי להעה"ש שכתב ע"ד הש"ך שכ"מ להדיא בתשו' הרא"ש שהביא הטור ס"סי זה ע"ש ונר' דאין משם ראיה כלל דהרא"ש לא שני ליה בין נטל שכר לתפוס אאגריה דבכולהו ס"ל כיון דבטלה ההנאה מיפטר אלא דס"ל להרא"ש דטעמא דהוי ש"ש משום חיוב הניעור וה"ט איתיה אפילו פרעו כיון שעדין לא הגיע זמן שקבע עמו ול"ד להאומנים דהתם בטל הטעם ואין הרא"ש מחלק בין הטעמים באופן שחילוק זה שכתב הש"ך ליתיה גם מה שכלל הש"ך דעת הרשב"א והרא"ש ליתא דמפלג פליגי אהדדי כמ"ש מהרשד"ם סי' צ"ח ע"ש ועיין להכנ"הג הגהב"י אות ד' נקטי' דר"ז אם הוי ש"ש אחר שפרעו בפלוגתא דרבוותא הוא:

הגה וי"א שאם דמי המשכון יתרים וכו' עיין להש"ך שכתב פלוגתא דרבוותא במשכנו שלא בשעת הלוואתו לדעת ר"י שפ' כרבה אם הוי ש"ש להתחייב בדמי המשכון היתרים על החוב והכריע דהוי ש"ש כיון דתפיס ליה אחודיה דבמשכנו שלא בשעת הלוואתו ל"ל ניחא ליה שלא היה מלוה אותו כמ"ש התוס' בפ' האומנין והעה"ש הוכיח ממ"ש התוס' בדכ"ט בר"ה והוי שואל וכו' דה"נ למאי דמוקי פלוגתייהו בדר"י אין לחייב המלוה באבידת המשכון אלא במה שהוא כנגד החוב וצ"ל דמתני' דשבועות באבד בפשיעה ע"ש וכבר כתבו התוס' בפ' האומנין דפ"א ע"ב בר"ה דברי הכל דכי מוקי הגמ' פלוגתייהו בדר"י הוה ס"ר דר"י מיירי אפילו בשעת הלוואתו ע"ש וא"כ למאי דמוקי בדר"י ומיירי בשעת הלוואתו ל"מ אלא מה שכנגד המשכון דבשעת הלוואתו ליכא הנאה דתפיס אחוביה כמ"ש התוס' אבל שלא בשעת הלוואתו הוי ש"ש גמור ומתני' דשבועות ליכא לאוקומה שלא בשעת הלוואתו דהא המלוה על המשכון קתני וכ"ז לפמ"ש הש"ך בדברי התוס' אבל למ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין דאפילו שלא בשעת הלוואתו ליכא הנאה לא הוי ש"ש וזה דעת הג"א בס"פ האומנין ובע"הת שנ"א ודע דמדברי התוס' בפ' א"מ שדחקו לאוקומי מתני' דשבועות בפשיעה ולא אוקומה בהלוהו פירות נראה דלר"י דפ' כרבה אפילו בהלוהו פירות לא הוי ש"ש וכמו שנראה מדברי הטור ועיין להש"ך סקי"ו:

כתב מהרש"ך ח"ב סי' קס"ט דמשום פרוטה דר"י ל"מ בגניבה קרוב לאונס דל"ד לש"ש דעלמא דאמרי' בפ' הפועלים דיהבנא לך אגרא דתעביד ליה נטירותא יתירתא דהכא לא נתן לו כלום ע"ש וה' מש"ל בפ"י מהל' שכירות הוכיח מדברי מהדי"קו שו' קנ"ה