שלחנו של אברהם קעב

דדוקא באין להם פנאי הוא דשרי וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קע"ד בדעת הר"מ אבל הטור ומהרי"קו בדעת הר"מ כ' דקנו מידו והתפיסה דין א' להם דדוקא בשלא הי"ל פנאי וכ"נ מדברי הרמב"ן והרשב"א הביא דבריהם הר"ב בש"מ בפ"ק דכתובות ד"ז אהא דאמרי' ר"א שרא למבעל בתולה בשבת בהתפיסה מטלטלי כ' אע"ג דאסור לעשות קנין בשבת משום מצוה התירו ואי איתא דקנו מידו עדיפא מהתפיסה אמאי לא עשו קנין דעדיף כיון דתרוויהו אסירי ומשום מצוה התירו אלא ע"כ דכי הדדי נינהו ומצאתי להת"הד בפסקיו סי' צ"א שכתב דבכתובה קנו מידו ל"מ כלל משום דסתם קנין דכתובה אדעתא למכתב כתובה ולא גמר להקנות אלא בשטר והוכיח ד"ז מדברי התוס' בר"פ אע"פי בד"ה מתנת בשם ריב"א ע"ש. ועיין עוד שם בסי' פ"ט ונ"ל שזה דעת הסמ"ג שכתב בכתובה קנו מידו ל"מ אלא במקום שאין כותבין כתובה ע"ש ודלא כהב"ח שכתב דטעמו משום דלא סמכה דעתה כיון שיכול לטעון פרעתי ע"ש דנר' דבכה"ג אי לטעון פרעתי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הו"ל כאלו נכתב וכ"כ הר"מ בפ"ב מהל' טוען ואפילו ממשעבדי טריף כמו שנתבאר בח"מ סי' ט"ל ע"ש להש"ך ואפילו מיחה בעדים שלא לכתוב א"י לטעון פרעתי כמ"ש הכנ"הג שם משם ס' צרור הכסף וכן הסכימו האחרונים שם מיהו לפ"ד הת"הד דזה דעת ריב"א סתראי למ"ש המרדכי בשמו בריש כתובות דקנו מידו מהני בכתובה ומ"מ נקטי' דיש להחמיר שלא לסמוך על הקנין לכתחי' בכתובה:

דין ט' ולא מבעיא אם כתב וכו'. דעת הר"מ דאם רוצה לקיימה ל"מ התקבלתי והב"ש תמה מגמ' דפ' החובל דפ"ט ע"ש ואכתי קשה מגמ' שם אברייתא דוכן היא שחבלה בבעלה דפריך ותזבניה לבעלה ואי מחלה תמחול וי"ל דהגמ' אכתי לא אסיק אדעתיה דאתיא כר"מ ועיין להר"ב בש"מ שם שכתב דמאי דאמרי' שם כל גבי בעלה מחלה דר"ל דמחלה ליתומים כשתתאלמן ע"ש ובהכי ניחא שפיר לדעת הר"מ:

סימן ע"ז דין ב' אם רצה הבעל לגרשה וכו' וכל מה שנתן וכו' כ"ה ל' הר"מ ומשמע דקודם גירושין אין מוציאין מידה המתנות שנתן לה וכן הסכים מהריק"ש בהגהותיו וכ' שכן דן הרדב"ז ע"ש ודלא כמו שנראה מרהיטת לשון מהרי"ו סי' כ' וכ"פ הרשב"א ח"ד סי' נ"ב דכיון דאין כופין אותה אם אתה אומר שמוציאין המתנה מידה הוי כמי שכפו אותה ע"ש:

סימן פ"ה דין ג' אא"כ שמו אותם כ"ד רבינו אפרים הביאו הטור ובב"ה כ' דכ"נ דעת הר"מ בפ' י"ז מה' אישות וכ"כ הרשב"א בחי' ביבמות דס"ו שכ"ד הר"מ והסכים לדבריו ודקדק מפירש"י שם דבכתבם בכתובה סגי אע"פ שלא שמאן ע"ש ומדברי רש"י בכתובות דמ"ז ע"ב ודע"ט ע"ב נר' דבעי' שמאן וצ"ל דמ"ש ביבמות בדס"ו היינו בהכניסה לו מעות דל"צ שומא אבל בדבר הצריך שומא ס"ל דבעי' שומא כשי' ר"א וכמו שפ' מרן בש"ע:

דין ד' הבעל הבא לידון וכו' כתב הרשב"א בחי' בס"פ השולח הטע' דבאית ליה פירי א"צ הרשאה משום דהו"ל כתרי שותפי דהיכא דאיתיה במתא אינו יכול לומ' לאו בע"ד דידי את כדאי' בכתובות דצ"ד והיכא דליתא לאשה במתא צריך הרשאה אפילו אית ליה פירי ע"ש ומדבריו למד מהרש"ך ח"ג סי' ס"ז דאפילו במעות מזומנים צריך הרשאה דלא כהת"הד סי' שי"ב ובח"ב סי' קמ"ד שיבח ס' הת"הד וכ' שהיא ס' נכונה ע"ש אבל הריטב"א בחי' שם בכתובות כתב דהטעם דבאית ליה פירי א"צ הרשאה משום דידו כידה ואפילו ליתא במתא א"צ הרשאה ע"ש ודעת רי"ו נכ"ג כדעת הרשב"א והרב כנ"הג בח"מ סימן קכ"ב בהג"הט אות ל"ג לא הביא אלא דברי רי"ו ע"ש:

סימן פ"ח דין ב' מן הדין אם פיחתו וכו'. נראה דאם הכניסתן לבעלה בפחות משוויין שהיו שוין בשעת הנשואין כשהיא יוצאה נוטלתן באותה השומא שהכניסתם דבגמ' ר"פ אלמנה דיבמות איתא אם הכניסה ב' כלים והוקרו נוטלת א' בכתובתה וא' נותנת דמיו ונוטלתו ופירש"י משום דהוקרו ברשות הבעל ע"ש משמע דדוקא יוקר שנעשה ברשותו הוא דזכה בו הבעל:

בד"א במקום שנוהגים וכו'. כ"כ מרן בב"י ובתשו' בדיני כתובה סימן י"ג האריך להוכיח כן ומסיק דאפילו במקום שנוהגים לכתוב בפנקס הסופר כל כלי שומתו בפ"ע ונותנין פתקא ממנו ביד החתן לא מהני כיון שבכתובה כותבין בכלל דלא כהמבי"ט ע"ש ונראה דדוקא במקום שלא נתברר המנהג אבל במקום שנהגו להגבותן בשומא הא' בעושין מעין מלאכתן ולעולם בכתובה כותבין בכלל לא וכ"מ מתשובתו שם ע"ש ובהכי ניחא מה שהקשה הנ"מ דרע"ז ע"ד מרן הללו מתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב שכתב אם יש הכחשה ביניהם בכמה שמו אותם נשבע הבעל ואי איתא דדוקא בכותבין פרט בכתובה המ"ל הכחשה בע"ז ע"ש ועפי"ה א"ש דהרשב"ץ קאי אמנהג מקומו היא עיר אלגזייר זייר שמגבין אותה בשומא הא' אפילו שנהגו לכתוב כלל בכתובה כמ"ש מהר"ש דוראן בס' חוט המשולש סי' י"ז והבית יהודה במנהגים דקי"ב שכן מנהגם ע"ש ובכה"ג לא דיבר מרן ועיין להכנ"הג שכתב בשם הרשב"ץ בתשו' בהכחשה בשומא תשבע האשה ע"ש ולא ראיתי שכ"כ הרשב"ץ בתשובותיו אלא בהכחשה אם הם כליו או לאו דבכה"ג ליבא הוצאת ממונו דס"ס נוטלתן בשומא הא' ולא מפסיד הבעל אבל בהכחשה בשומה דאיכא דררא דממונא המע"ה ומנהג עירנו זאת כמנהג אלגזייר זייר וכן ראיתי לרבותי שכן דנין:

סימן צ"ג דין ג' בהגה יכולין ב"ד לתקן וכו'. כ' הריב"ש סימן ק"ז דמזונות ג"ח הא' לא הפסידה כיון שמעוכבת לינשא מחמתו ע"ש ולפ"ז גם באנשי יהודה שכותבין כ"ז שירצו וכו' לא הפסידה מזונות ג"ח הא' מה"ט ולכאורה נר' דה"ה מניקה תוך כ"ד חדש אפילו באנשי יהודה לא הפסידה מזונות כל ימי היניקה כיון דמעוכבת לינשא מחמתו אך ראיתי