שלחנו של אברהם קנט

דרבנן אי דאורייתא קטן האוכל נבילות אין ב"ר מ"ל וא"א למ"ל הפרה כלל הא שרי לספויי ליה בידים אלא ע"כ לא ספי' להו בידים וכי מצי להפר ואינו מפר הוי כמו דספי' ליה בידים ועיין להרשב"א בתשו' סימן צ"ב מיהו לזה י"ל כל היכא דאפשר לתקוני אפילו בדרבנן לא שרי לספויי ליה ועיין להפר"ח בא"ח ר"סי תרי"א ע"ש ובגמ' שם בנדה לעיל מזה אמרי' ש"מ קטן א"נ וכו' ופירש"י ופלוגתא היא בפ' חרש וביאר המש"ל בפי"ז מה' מ"א דבריו דס"ל דלמ"ד בדאורייתא ב"ד מצווין להפרישו בדרבנן לא ספי' ליה בידים ולמ"ד אין ב"ד מ"ל בדרבנן ספי' ליה ע"ש והיינו דמשמע ליה לרש"י דמלשון ש"מ נראה דפלוגתא היא וכ"נ ממ"ש התוס' בפ' כל כתבי בד"ה ש"מ אבל להר"מ דס"ל דלכ"ע לא ספי' איסורא דרבנן בידים ע"כ לא משמע ליה דכן משפט לשון ש"מ וכמ"ש הרשב"א שם בחי' בפ' כ"כ דלכ"ע פריך ע"ש ועיין בסוגיית הגמ' דפ' חרש דמייתי הך קושיא ושינוייא דפ' כ"כ ודו"ק:

והנה הרשב"א הביא ראיה לסברתו מדפריך בשבת דקל"ט ולימא ליה לתינוק ישראל ע"ש וכבר הריטב"א בחי' שם כ' דהתם קליש איסורא ומדת חסידות שנו ע"ש עוד הוכיח הרשב"א סברתו מדאמרי' רפ"ג דעירובין אין מערבין אפילו בטבל דרבנן ואמאי והא חזי לקטן רמה"ט מערבין לגדול ביו"הך ודחי לה דש"ה דהמאכל מצד עצמו אסור ע"ש ועי"ל דשאני מערבין לגדול דע"כ יאכיל לקטנים אבל דבר איסור אינו מוכרח דאפשר בהיתר וכיוצא לזה כ' הרשב"א בחי' בפ' מפנין דקכ"ז גבי דמאי הא לא חזי ליה ע"ש נקטי' דפלוגתא דרבוותא היא אי באיסורא דרבנן ספי' להו בידים דלדעת הר"מ וכ"ד הריטב"א דלא ספי' ליה ולדעת הרשב"א ספי' ליה ולכ"ע באיסורא דאורייתא לא ספי' ליה בידים אפילו למ"ד קטן א"נ אין ב"ד מ"ל וליכא מאן דפליג בהא ואני תמיה עמ"ש התוס' בריש שבועות בד"ה על הזקן בס"ד דתגלחת מצורע ונזיר אפשר ע"י קטן ע"ש דהיכי ספי' ליה איסורא דאורייתא בידים וי"ל במ"ש התוס' בפסחים רפ"ח ע"א דהיכא דאיכא חינוך מצוה ספי' ליה איסורא ע"ש ונראה דל"ד חינוך מצוה דקטן אלא אפילו משום מצוה דגדול ספי' ליה בידים וכ"נ ממה שהקשו התוס' שם דפ"ט ניתי כהן קטן ע"ש מיהו לזה י"ל דהא דלא ספי' ליה היינו בקטן שהגיע לחינוך אבל קטן שלא הגיע לחינוך ספי' וכ"כ הב"י בא"ח סי' תרי"א לדעת הר"מ ע"ש. וכוונתם דאפשר ע"י קטן שלא הגיע לחינוך ולפ"ז יש ללמוד מדברי התוס' דיכול ליתן מתנות כהונה לקטן שלא הגיע לחינוך ועיין להפר"ח בתשו' סי' ד' ע"ש ועיין מ"ש בא"ח סי' תרי"א ועיין להכ"ח שם סי' שמ"ג ולה חוות יאיר דרמ"ח ע"ב ועיין להלבוש כאן ובא"ח סימן שמ"ג ע"ש:

והנה הרי"ף והרא"ש השמיטו בפ' כ"כ אוקמתא דר"י דמיירי בקטן העושה ע"ד אביו וכתב מרן בב"י בא"ח סי' שמ"ג דס"ל דקי"ל כמ"ד קטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו ושכן נראה מדברי הרא"ש בפ"ק דשבת ע"ש ועיין למהראנ"ח ח"א סי' קי"ב ע"ש והטור כתב דגבי טומאה מ"ל כדמשמע הלשון להזהיר גדולים וכו' והוא נגד הסוגיא דפ' חרש וכתב הב"י בא"ח דלמסקנא דאיכא ג' קראי י"ל ג' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ואע"ג דהגמ' מצריך להו הך צריכותא ל"ד דהא א"ל ליכתוב רחמנא נכלה וטומאה וניתו הנך מינה ע"ש ולא ידענא היכי ילפי' דם מנבלה שכן מטמאה גם נבלה מאן דכר שמיה. וליישב דברי הטור נ"ל דהנה מתבאר מדברי התוס' רפ' כ"כ דבהגיע לחינוך ודאי מ"ל שהרי מצווין לחנכו ע"ש והטור בתחי' כ' דברי הר"מ דאין ב"ד מ"ל אבל אביו חייב לחנכו ולזה כתב דאין נראה כן אלא דבהגיע לחינוך גם ב"ד מ"ל ומייתי ראיה מלשון הבריית' דקתני להזהיר גדולים וכו' משמע דמיירי גם מטעם חינוך וא"צ קרא לזה ואסמכתא בעלמא היא ועיקר קרא לשלא הגיע לחינוך והגמ' אעיקר קראי מצריך להו אבל בהגיע לחינוך בכל האיסורין בלא קרא ב"ד מ"ל היכא דהגיע לחינוך ועיקר קראי לשלא הגיע לחינוך אתו ועיין להנ"י הל' שטומאה ולהרא"ש שם ע"ש:

ב' דין ג' אחד האיש ואחד האשה אבל הר"מ בפ"ב מה' אבל כתב דאשה אינה מצווה ליטמא לקרובים והרא"ש בה"ט והב"י כ' דדרשי' בל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא ועוד בני אהרן אכל עניינא קאי וקשה א"כ אמאי החלל וישראל אמאי מצווין ליטמא לקרובים ועיין להתוס' במנחות דמ"ג ע"א בד"ה ור"ש ע"ש ועיין לה' חוות יאיר סימן קל"ט:

ג' ד"ד ומיטמא לשומרת יבם כ"כ הב"י משם הרשב"א וכ"נ ממ"ש רש"י בקידושין די"ט בד"ה דמדאורייתא וכו' שכ' ליורשה ולא כ' ליטמא לה אבל התוס' שם כ' ליטמא לה ע"ש משמע דקודם ביאה לא מטמא לה וב"נ קצת מדתנן בנדרים דע"ד דאין ש"י גמורה וכו' וכ"נ מגמ' דיבמות דכ"ט דבעי רבה מאמר לב"ש אירוסין עושה וכו' ונ"מ ליטמא לה ופריך והא ארוסה בעלמא לא מטמא לה ע"ש ולפי"ז דפלוגתא דרבוותא היא גבי אבילות אזלי' לקולא וכ"ב הכנ"הג סי' שע"ד והפמ"א ח"ב סי' ק' ודלא כהרב משאת משה ח"א חי"ד סי' כ"ה ע"ש:

א' דין ה' אפילו שלא לצורך וכו' משמע דאכל ז' מתים קאי ואפי' על אשתו מיהו למ"ש הר"מ בפ"ב דאשתו דמטמא לה משום דהוי במת מצוה ע"ש נראה דאשתו דוקא לצורך הוא דמטמא לה ועיין למרן בב"י בסי' שצ"ח:

ב' ד"ז אסור לכהן ליטמא. עיין להב"ח ולה' משאת משה ח"א חי"ד סי' כ"ד ע"ש:

ג' ד"ט ולא לעצם כשעורה הרי"ף פ' דמיטמא לעצם כשעורה ותמהו עליו טובא ועיין בירושלמי בפ' כ"ג דנזיר דאיתא הגירסא דלכ"ע מטמא ועיין להק"הע שם:

סימן שע"ד דין ט' יש שאומר תאומים וכו' עיין להש"ך והט"ז ועיין לה' מקור ברוך סי' ל"א עש"ב:

סימן שע"ה דין ב' מי שדרכן לשלוח וכו' משמע דאם קוברין באותה מדינה חוץ לעיר לא וכס' הרמב"ן מיהו דוקא אם אין יודעין בבירור מתי יקבר אבל אם יודעין שעת הקבורה בבירור כגון בע"ש