שלחנו של אברהם קנד

דהוי מלוה הכתובה בתורה והוי כמו שעשאן אפותיקי בשטר וכ"מ בדבריהם כמ"ש מהרש"א שם. א"נ י"ל דמה שהוצרכו לו' עשאן אפותיקי כדי שיהיה יכולת ביד הכהן לתבוע דאל"ה הוי ממון שאין לו תובעים ואיירי שעשאן אפותיקי בקנין ולא בשטר אלא דכיון דמלוה הכתובה בתורה הוו כמי שעשאן בשטר דמי וכן מדוקדק בדבריהם מיהו יותר נר' דברי מהרש"א וכ"מ מדברי הרא"ש בתוספותיו שם שהביא דברי התוס' ולא כ' שעשאן אפותיקי ע"ש. ומהרימ"ט בחי' שם הקשה כיון דהחיוב על האב א"כ אפי' הבן יש לו ממון לא יתחייב ועיין לה' היו"ט דקצ"ג במ"ש ליישב דברי התוס' מבואר יוצא דאפי' גדל הבן אין החיוב מוטל אלא על האב לפדותו מנכסיו ודלא כמהרי"ק:

סימן ש"ו דין ו' אבל חלבו וכו' נמכרין באטליז וכו' כ"כ הרא"ש שם בשם הרמב"ן ולמד כן ממע"ב דאסור למוכרו ומותר למכור חלבו ודמו ע"ש ולפ"ז ה"ה דמותר בבכור למכור בהבלעה כמו מע"ב והטור ומרן לא ביארו זה והמעי"ט תמה ע"ז ונ"ל דלא דימו בכור מע"ג אלא לענין למכור החלב ושארה אבל למכור הבשר אגב החלב לא דימו כלל דמע"ב כיון דאסור למוכרו כלל לג"ז עליו רבנן להפסידו אבל בכור דנמכר בביתו משום הפסד מועט דאיטליז וליטרא לא חשו רבנן כיון דמוכחא מילתא כמ"ש בגמ' שם ובעצמות לא ביארו הטוש"ע מה דינו בבכור ובפ' כל פסהמ"ו נחלקו אמוראי אם מבליעו ואמרי' ול"פ הא בדקה הא בגסה ע"ש וי"ל דלא נחלקו אלא בהבלעה כיון דדבר מועט הוא ואין מבליע אלא במקום הנמכרין ביוקר אבל למוכרו בעצמו דבר פשוט הוא דמ"ש מקרניו ומרן בכ"מ בפ"ו מה' בכורות כ' על דין עצמות דפלוגתא דאמוראי ע"ש והוא תימה דבגמ' אמרי' דל"פ ובעיקר ד"ז דלמד הרמב"ן ממע"ב נראה דלפמ"ש התוס' ר"פ פסהמ"ו דאיסור זה דאורייתא וכ"כ בדכ"א וכ"כ רש"י בקמא די"ג ע"ש אין ללמוד ממע"ב דמע"ב אין איסורו אלא מדרבנן והרמב"ן נר' דס"ל דהא דאין נמכר באטליז הוא מדרבנן כמדוקדק בלשונו שם ועיין לה' זרע אברהם חי"ד סי' ז' ולהק"י באות פ' פיסולי המוקדשין:

סימן שי"ו דין א' אפי' העכ"ום מסל"ת וכו' כ' הט"ז סק"ד דאם העכ"ום יש לו הפסד בזה נאמן מדאמרי' בגמ' בפ' הניזקין דנ"ה כיון דמפסיד כוליה אגריה אימור קושטא קאמר ע"ש ולפמ"ש הט"ז גופיה בסי' קכ"ז סק"ד דדוקא גבי ס"ת דליכא חזקת איסור ע"ש אין ראיה משם דה"נ איכא חזקת איסור שלא ילדה ועוד דנראה דמ"ש בגמ' אימור קושטא קאמר וכו' ספיקא הוא דמשוי ליה מדאמרי' מרי' בעובדא שהביאו בגמ' אח"ז א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך וכו' והשתא כיון דאפי' ביד לוקח ס"ל דנאמן למה שאלו מתחי' ביד מי ואי ספיקא הוא דהוי ניחא דאי ביד מוכר היה נאמן מדינא והיה ס"ת פסול בודאי אבל ס"ת ביד לוקח לא מיפסל אלא מטעם מתוך שנאמן וכו' ומה"ט פסול מס' הוא דהוי ונ"מ טובא שו"ר להרשב"א והריטב"א בחי' שם שדקדקו כן בגמ' למה שאלו ביד מי ונדחקו בזה ע"ש:

סי שכ"ד דין י"א וה"ה אם השאור של פיטור וכו' עיין להש"ך ס"ק י"ח וכ"א ועיין בירו' פ"ה דדמאי אמתני' דהלוקח מן הנחתום דאמרי' ור"י אוסר בחלה ולא אצלו היא נטבלת ע"ש הסוגיא :

ופי' מהר"א ליב עליה:

סי' של"ט א' ד"ה מנהג לשפוך המים וכו' קטן פחות מל' יום' כ' הבר"י יש מי שהורה דאין לשפוך המים דעל הרוב הוא נפל וה' ז"ל חלק עליו בזה וכ"נ עיקר דמ"ש המורה דעל הרוב הוא נפל ליתא דס' נפל הוא כמו שהוכחתי בדין אנינות בסי' שמ"א ע"ש:

ב' מים ש"מ שעברו ולשו בהם העיסה כ' ה' בית יהודה ח"א סימן מ"ו דאסור דאע"ג דמסתמא יש בו שיעור ביטול בס' דהמים מתייבשים בתוך העיסה מ"מ מידי דסכנתא לא בטיל ע"ש ואזיל בשי' הט"ז דס"ל כן אבל הפר"ח בסי' קי"ו מסיק דבטל כמו איסורא ועיין למהרש"א במשד"ר דקי"ד מהס' שכ' דמים של מת בטלי לכ"ע כמו איסורא ע"ש:

סי' שמ"א ד"א מי שמת לו וכו' משמע דקטן פחות מל"י דאין חייב להתאבל עליו גם לענין אנינות אין אוננין עליו מיהו נר' עיקר דאוננין עליו דכיון דטעמא דאין מתאבלין עליו משום דהוי ס' נפל ואבלות שהיא דרבנן אזלי' בספיקא להקל א"כ לענין אנינות שהוא דאורייתא ודאי דאזלי' בס' להחמיר ככל ס' דאורייתא וכ"מ מדברי הרמב"ן שהביא הטור סי' ש"מ שכ' מת בתוך ל' יום י"א שקורעין עליו ולמדו כן מדאמרי' מרי' בגמ' אבלות לחוד וקריעה לחוד משמע דקריעה דאורייתא ולכך קורעין עליו מס' דשמא כלו חדשיו ודחה דבריהם דקי"ל קריעה דרבנן ופ' מרן בש"ע דאין קורעין עליו ע"ש א"כ גבי אנינות שהיא דאורייתא אזלי' לחומרא ונוהג כל חומר דין אנינות וכ"מ ממתני' דיבמות ד"ק גבי ס' בן ט' וכו' ע"ש בפרש"י ומ"ש התוס' בפ' החולץ דל"ו דמאי דתניא במס' שמחות הספיקות אוננין ומתאבלים עליהם היינו בס' בן ט' דגנאי הדבר וכו' ולא כ"כ אלא באבלות אבל באנינות ודאי מדינא חייבין בדיני אנינות ככל ס' דאורייתא ומ"ש הב"ח בסי' שע"ג דבלא כלו חדשיו אינו טעון קבורה היינו בידעי' בודאי דלא כלו חדשיו דוקא ועיין בגמ' דקידושין ד"פ דאמרי' אפי' תימא אבא שאול ש"ה דטדיד באנינות ע"ש. וראיתי לה' דבד משה חי"ד סי' פ"ג שנסתפק בד"ז וכ' דמהירוש' בס"פ נושאין על האנוסה מבואר בהדיא דאין בו דין אנינות ע"כ וז"ל הירוש' שם תני ר"ח אוננין ומתאבלין על הס' אר"י מתני' אמרה כן הוא אונן עליהם ר"א בר יקים הו"ל עוברא שאל לרב ייסא א"ל לית את צריך א"ל והא תני ר"ח אוננין על הס' סימנין הוו ניכרים ל"פ אמרין חבריא בשם ד"י סימני ן' ח' אין עושין מעשה סי' היה לו שבעל ופי' עכ"ל הירוש' והק"הע פי' ב' פי' הפי' הא' דמאי דקאמר שבעל ופירש היינו דר"ח דאמר אוננין עליו דבעל ופירש דקי"ל בגוויה דכלו חדשיו דהוי ולד מעליא ומאי דקרי